הדעה המקובלת היא שנסיגה מלאה או אפילו כמעט מלאה של כוחות ארה"ב מאפגניסטן, תביא להשתלטות הטליבאן וליצירת מדינה שתהיה גן עדן לטרוריסטים. לא נכון – טוען מייקל דמפסי, איש מודיעין ותיק, במאמר בניו-יורק טיימס. לדעתו, יש חמישה נימוקים הסותרים דעה מקובלת זו.

הראשון: הטליבאן הם אויב מר ויש להם שליטה בפועל על רוב אפגניסטן, אבל הם אינם מסוגלים לשלוט על המדינה כולה. כוחות הביטחון של אפגניסטן עולים עליהם בהרבה מבחינה מספרית, והכוחות המיוחדים המקומיים הפגינו יכולת קרבית משופרת. קרוב לוודאי שארה"ב והמערב ימשיכו בתמיכה הכספית, המודיעינית והצבאית המוענקות לממשלה בקאבול אפילו אם היא תאבד את שליטתה. לכן, ניצחון מוחלט של הטליבאן הוא מאוד בלתי סביר.

יתרה מזאת: ההצהרות הפומביות של הטליבאן השנה ציטטו אמרות מהקוראן בזכותו של השלום והביעו שאיפה לסיוע בבנייה מחדש של המדינה – אולי מתוך הכרה בכך שכיבושה של קאבול אינו נראה באופק ושבכל מקרה אין הוא יכול לשלוט בפועל במדינה. גם בעלי בריתו של הארגון, ובראשם פקיסטן, מודאגים ממה ששלטונו יעשה ליציבות האיזורית.

שנית, אפילו אם הטליבאן יכבוש את קאבול – האם הוא באמת ירצה לארח חבורה של טרוריסטים הנחושים בדעתם לתקוף את ארה"ב? מנהיג הארגון, מאלאווי הייבתוללה אחונג'דה, הצהיר לאחרונה, כי שום שטח שבשליטת אנשיו לא ישמש לגרימת נזק למדינות אחרות. דמפסי סבור שיש לתת אמון בהצהרה זאת, שכן מנהיגי הטליבאן יודעים היטב שמתן החסות לאל-קאעידה אחרי 9/11 הביא לפלישה האמריקנית לאפגניסטן שהבריחה אותם מן המדינה, הרגה אלפים מאנשיהם והרסה את הלגיטימיות הבינלאומית שלהם. הם גם למדו בשנה שעברה, כי ארה"ב יכולה להכאיב להם בקלות רבה – למשל על-ידי חיסולם האישי.

שלישית, קיימת עוינות עמוקה בין הטליבאן לבין דאעש, כך שקבלתם של האחרונים בידי הראשונים באפגניסטן אינה באה בחשבון. רוב אנשי דאעש שחוסלו באפגניסטן היו קורבן לטליבאן ולא לכוחות הביטחון המקומיים; שיתוף פעולה בין הארגונים היה לכל היותר ברמה טקטית מקומית. הטליבאן נטוע עמוק באפגניסטן ומטרותיו הן מקומיות, בניגוד גמור לתפיסה הבינלאומית של דאעש.

ומה לגבי הפיכתה של אפגניסטן לבסיס של אל-קאעידה? ליבתו של הארגון חוסלה בידי ארה"ב, וכיום הוא מתמקד בשלוחותיו ובעלי בריתו בסוריה ובתימן ולא בדרום אסיה. חברי אל-קאעידה שנותרו באפגניסטן – אותם מתארת ארה"ב כסיבה לכך שהמדינה היא בסיס לטרור הבינלאומי – הם למעשה חבורות המתקדמות בפעילות מקומית ומחוזית, ללא כל יכולת וכוונה לפעול במישור הבינלאומי.

רביעית, בעקבות האביב הערבי והמשברים שהתחוללו מסוריה ועד תימן, כבר יש מספיק מקומות מבטחים לטרוריסטים והם אינם זקוקים לאפגניסטן. קבוצות גדולות של מחבלים ערבים לא צריכות להרחיק עד לשם כדי להתבסס ולפעול. יהיה הרבה יותר הגיוני שהם יפנו ללוב, למזרח תימן או לסיני מאשר לקנדהאר.

חמישית, יכולותיה של ארה"ב בתחום הלוחמה בטרור השתפרו פלאים מאז 9/11. היום הרבה יותר קשה להתאמן באפגניסטן ולהגיע לארה"ב כדי לבצע בה פיגועים. הרבה יותר קל לכוון תא של מחבלים מלונדון, פריז או בריסל באמצעות יכולות מיחשוב טובות מאשר מאיזורים נידחים באפגניסטן.

לדעת דמפסי, תגבור הכוחות האמריקניים באפגניסטן – עליו החליט הנשיא דונלד טראמפ – יסייע לממשלה המקומית להילחם בטליבאן אך לא לנצח אותם. תוספת 4,000 החיילים ל-8,000 הקיימים יתן דחיפה למוראל של כוחות הביטחון האפגניים, אך לא תתרום בצורה משמעותית לשבירת הקיפאון במאבק על השליטה במדינה. העלות של הנוכחות האמריקנית באפגניסטן היא 40 מיליארד דולר בשנה, ולדעת דמפסי המחיר הזה – וכמובן העלייה האפשרית בקורבנות – מחייבים לחשוב שוב על היעדים ועל הדרך להשיג אותם.