הטרדה מינית - אמת או חובה

לפני כחודשיים פורסמה הידיעה הראשונה על הטרדות מיניות מצד מפיק העל ההוליוודי הארווי וינשטיין והיא פתחה סידרת תלונות אינסופית בעיר הסרטים וברחבי העולם. הגל הגיע גם אלינו, בתלונותיהן של עתונאיות ידועות נגד אנשי מפתח בתקשורת. אותה תקשורת שמחה לגלגל את התלונות הללו והסיפורים הולכים ורבים מיום ליום.

לא במפתיע, שמותיהם של הגברים מופיעים וגם תמונותיהם. כמה מהם הודו במעשים וכמה השעו את עצמם. ושמות הנשים המתלוננות? ברוב המקרים שמותיהן אינם נמסרים ולרוב גם פניהן מוצללות וקולותיהן מוסווים. בכל מקרה, שוויון אין כאן. גבר, ששמו הושמץ, יכול לצעוק מכאן עד מחרתיים, שאין לו אחות.

המקרה היחיד בארץ, שגבר עשה מעשה הוא של איש הרדיו נתן זהבי. הוא הגיש תביעה על הוצאת דיבה נגד העתונאית הדס שטייף, שבעבר פרסמה שמות של גברים הנאשמים בהטרדות מיניות ואף גרמה להדחת חלקם מן העבודה, אך מיעטה בפרסום שמותיהן של המתלוננות.

חשבתי על האי שוויון בין הנשים - שלרבות מהן יש תלונות ממשיות - ובין הגברים, שלא תמיד אשמים. יש כאלה. היום פורסמה ידיעה חדשה: נסגר תיק החקירה נגד מני נפתלי. שמו הופיע בכותרות גדולות בכל אמצעי התקשורת ולא פעם אחת. ומי המתלוננת? בידיעה קטנה מצאתי כי "אב הבית לשעבר הגיע למשרדי להב 433 ועומת עם סבטלנה גורודצקי, שטוענת כי ביצע בה מעשים מגונים במספר הזדמנויות".

מני הגיב: "הפרקליטות נגדי, והיועץ המשפטי לא שֹם עליי... היא טוענת שנגעתי לה בגב וזה היה במדרגות, ושרה נתניהו טוענת שזה היה במיטה שלה... והתיק הזה ייסגר מחוסר אשמה". בסופו של דבר מני נפתלי צדק. כמה מוכנים להילחם כמוהו? מסתבר, שיש בעיה קשה של הטרדות מיניות, אבל יש גם אי-שוויון בין הצדדים וחוסר פרופורציה מוחלט בפרסומים עליהם.

עניין של זיכרון - דן בן-אמוץ המנוח היה אומר: "מה שקרה אני לא לגמרי זוכר, ומה שאני זוכר לא לגמרי קרה". למה נזכרתי דווקא עכשיו במשפט הזה?