שנוי במחלוקת

אל קודס, עיר מורשת מוסלמית, ללא קשר כלשהו ליהדות או לנצרות. במרכזה מסגד אל-אקצה, המקום השלישי בחשיבותו ובקדושתו למילארד או יותר מוסלמים. ידעתי שלא ייתכן שאהיה בארץ ולא אבקר בבירתה הנצחית של ״פלשתין״.

בחדשות מדברים כל הזמן שמדינת ישראל, או הישות הציונית הכובשת ומתנחלת ומתפשטת, שוקדת למוטט את המסגד הקדוש, ושעל כל מוסלמי נאמן להתכונן לשעת קריאה. כשיקרה את שאנו יודעים שיקרה, צריך יהיה לעלות על ישראל, גלים גלים של מיליוני אנשים, ולמחוק אותה מעל המפה. עלילת דם כה פיקנטית תוך כדי ביקורי ב״פלשתין״. הכיצד אפשר לוותר על ביקור שטח עוד טרם תעולל מדינת ישראל את זממה ותפיל את המסגד ממנו עלה מוחמד השמימה?

בשל הכרזות האו״ם ושלוחותיו לגבי העיר ירושלים והקשר שלנו אליה (או העדרו המוחלט), החלטתי לעלות להר-הבית, להתרשם, לחוות במו עיני את ששם קורה.

הגה את הרעיון חבר טוב ששירת במגזר הציבורי משך שנים רבות בתפקיד בכיר וייצוגי ביותר. הוא הסכים (אף הציע) ללוות אותי, שכן אני ידוע שבכל מקום אליו אני מגיע, ההמולה עוקבת אחרי ומגיעה בקול רם. לא רק שהוא ישמש כמדריכי האישי, אלא גם כשומר הראש האחראי לשלומי ולביטחוני ויהיה אחראי שלא אגרום (בהסח הדעת) למהומה שעוד תדליק את האזור כולו.

ניתן לעלות להר-הבית ארבעה ימים בשבוע, בימי שני עד חמישי, בשעות הבוקר או במשך שעה אחת בצהריים.

מלווה משטרתי

בביקורים קודמים בארץ למדתי שכתבים אינם טורחים לעמוד בתור. הצגת תעודת העיתונאי מהווה אישור כניסה (ודילוג על כל תור). אחר מעבר דרך מגנמוטר וריקון כיסי, עברתי ״ועדת קבלה״ של שוטרת חיננית שהסבירה לי מה מותר ומה אסור. כה מסבירת פנים היא היתה, שמיד ביקשתי את רשותה להצטלם ביחד. גם אישה. גם לא לבנה. והכל בפתח המקום הסובלני ביותר בעולם - אותה דת שוחרת שלום ושלווה, האיסלאם הקיצוני.

אותה שוטרת אף הציעה לצרף אלי מלווה משטרתי מיוחד, אך כיוון שלא הייתי לבד, ומלווי טען שאין צורך, המשכנו למעלה במעלה גשר המוגרבים. גשר עץ זה מוביל מהכניסה לרחבת הכותל עד למתחם הר-הבית שנמצא בשליטת הוואקף.

בדרך עצרנו, שכן עולים לרגל פרסו דגל ישראל ענק לפני רחבות הכותל, ואני לא זכרתי את מראה רחבת הגברים ורחבת הנשים מלמעלה (ממול לרחבת הכותל בניין ״אש התורה״ וניתן לעלות לגגו ולצפות משם על הכותל). צילמנו, הצטלמנו, ואני בהתרגשות רבה, בחיל וברעדה הכרזתי: ״עולים להר-הבית״!

למעלה, בהר-הבית, עמדתי נפעם. כה התרגשתי, ששכחתי שצריך להתפלל ולהגיד ״שמע״ או את ברכת ״שהחיינו״. לא הייתי צריך אפילו להתעלם מתדרוך השוטרת לגבי ״מילמול״ תפילות או התנהגות ״בוטה״ שתרגיז את אנשי הוואקף. אוי יהיה אם נכעיס אותם, וכל סממן יהודי מיד מהווה אור אדום: כיפה, תליון, חולצה עם מגן דוד או - חלילה וחס - עם סמל צה״ל.

עמדתי פעור עינים, שכן השטח כל כך גדול. נזכור שהמלך הורדוס ״הבנאי״ מילא את העמק בין שני הרים בכדי ליצור שטח מישורי ענק מידה מוקף בחומות גדולות, מידה שעליו התנשא לתפארת בית המקדש השני. שטח מישורי ענק, עיר מוקפת חומה.

דת איברהים

בעוד אני עומד ובוהה, מבחין במסגד אל-אקצה חסר התדמית המרשימה (כיפה שחורה-דהויה-אפורה קטנת מידה), ניגש אלי אחד המקומיים והציע באנגלית את שרותיו: ״רק חמישים שקלים״, הוא אמר, שכן נותרו לנו רק 15 דקות לביקור. אמר ולא חיכה לתשובה, כי אם התחיל להסביר, על ארבעת המסגדים שלנו (שאיננו מוסלמים) אסור להכנס אליהם.

איני יודע אם זו הסקרנות העיתונאית או העקשנות היהודית שבי, אך הייתי חייב לעצור את המדריך בתשלום ולהבין מדוע אני לא יכול להכנס פנימה. ציפיתי שאהיה אורח כבוד. המוסלמים בארה״ב, לדוגמה, מעוניינים מאוד שנבוא אליהם למסגדים ולמרכזי התרבות שלהם, כמו גם לארועים השונים. אצלם אני מתקבל בברכה, מדוע לא במקום כה קדוש כמו אל-אקצה?

האם אין אנו חיים בשלום? האם אין אנו חלק מ״דת איברהים״ כפי שהם טוענים לכל אוזן מערבית? האם אין מידת הכנסת אורחים חשובה לאין ערך, שכן אותו ״אברהם אבינו״ היה זה שלימדנו מהות הכנסת אורחים מה היא?

״זו בעיה,״ אמר המדריך, ולא הוסיף. אסור בתכלית האיסור, והמבין יבין (למי שאינו מבין, או לא רוצה להבין, אנחנו לא מאמינים, וברגע זה נבצר מהם להמירנו לאיסלאם או להמיתנו, אך לטנף את המקום הקדוש להם - הס מלעלות על הדעת!)

וכך הוא ממשיך בהרצאה, כשהוא מראה ומסביר, ואף שולף את הטלפון החכם שלו ומראה לנו תמונות מבפנים, תמונות שאח״כ הסתבר לי (לאחר שהורדתי את כולן לטלפון היותר חכם שלי) שהן לקוחות מגוגל וממקורות אחרים. בושה - פשוט בושה להיות שם ולא לזכות להכנס, להתרשם, לחוות ולצלם בכוחות עצמי.

גבר יהודי

הנה, המדריך מזרז, שכן אין הרבה זמן, ואנחנו זורמים עם התיירים הרבים המבקרים לעבר כיפת הזהב. כיפת הזהב מכסה את אבן הבריאה, שם התרחשו מאורעות רבים ובהם בריאת העולם, עקידת יצחק, חלום יעקב ועלית מוחמד לשמים. היום כיפת הזהב היא מסגד לנשים בלבד, וההסבר מרתק.

מסגד אל-אקצה הוא המסגד השלישי הקדוש ביותר בעולם עבור המוסלמים. אך לידו ומתחתיו שני מסגדים נוספים שתכולתם אלפי אנשים רבים. אך עבור המוסלמים בא״י היום, כל הר-הבית הוא מסגד אחד, ובמסגד, מקום הנשים הוא מאחור, כך שלא יסיחו את דעת הגברים.

כיון שהתפילה היא לעבר מכה (עם העכוזים לעבר אותו מקום ״קדוש״ בו אנו נמצאים), הגברים נמצאים בקדמת השטח, במסגדים הקידמיים (בחלק הדרומי של הר-הבית), בעוד הנשים חייבות להיות מאחור.

וכיון שהמקום הוא לנשים בלבד, על אחת כמה וכמה אסור שגבר ועוד גבר יהודי יכנס ויחלל-יבזה את המקום (לפני עשרות שנים ניתן היה להכנס לשם ללא בעיות, לפחות מהמוסלמים. יהודים דתיים היו אלו שהתנגדו להימצאות יהודים בכל השטח כולו, וביחוד במקום בו כנראה היה קודש הקודשים).

בזמן זה אזל לנו הזמן, שעת הביקור הרשמית הגיעה לקיצה, וכל אלו שאינם מוסלמים (קרי תיירים ויהודים-הששים-אלי-ריב) חייבים לעזוב. לשמחתי, חמישים השקלים שצייד התיירים דרש וציפה (אך עוד לא קיבל) שימשו לטובתנו, ואני כבר תכננתי לתת תשר יפה במיוחד, שכן לא התכוננתי לעזוב כל כך מהר.

נטע זר

לפני מטע עצי זיתים קסום, ענק בגודלו, ואני מרחף לי בין העצים, חושב לא חושב, רואה ולא נראה. ״ארי, הזהר״! כך הגיע הקריאה באנגלית, שכן ילדים ערבים ששיחקו בכדור רגל (באותו מקום הנחשב למסגד-רבתי אך מן הסתם אינו כה קדוש כפי שמנסים לצייר לעולם הרחב) כמעט פגעו בי במשחקם.

הם ידעו היטב שאנחנו יהודים, וביטויי השנאה בערבית נאמרו בלעג ובזלזול. כבר מגיל צעיר הם מתנהגים כבעלי המקום, ואנחנו - נטע זר, אסור לנו להיות שם. זבל, זוהמה, טינופת שחייבים להפטר ממנה.

ההרגשה של ״בעלי בית״ הייתה מאוד ברורה לעין מהלך כל הביקור. אנחנו - היהודים ומדינת ישראל - איבדנו את הריבונות, ומשחקים הם בנו, מהתלים, נהנים. ברור הדבר, כמו שברורים כללי המשחק. אוי ליהודי שיעז לחבוש כיפה. אוי ואבוי למי שימלמל כאומר תפילה - דמו בראשו!

נכנסנו דרך שער המוגרבים, בפינה הדרום מערבית, אך יצאנו מהפינה הצפון מערבית, והמדריך הנאמן שלנו מיד הציע להתלוות אלינו ולהסביר על דרך הייסורים של ישו. הודתי לו, אך לי היה מספיק.

חזרתי ממקום מופלא, קדוש ומקודש לנו מכל, שנמצא בידי זרים ששמו עצמם לבעלי הבית הבלעדיים. כך הם חושבים, כך הם מתנהגים, ואין פלא שהם מאיימים ואף מבצעים: מתפרעים, זורקים אבנים כבדות לרחבת הכותל מתחתם, נטפלים לכל מי שעונד סממנים יהודים או שמעז להזיז שפתיו בתפילה חרישית. זהו כבוד לזולת? לרגשות ולדת האחר? כמובן שלא. הם דורשים אך מסרבים לקיים את אותן דרישות כלפי כל מי שאינו מוסלמי. ועלינו נגזר להסכים ולהשתחוות בכניעה, כאזרחים סוג ב׳.

סיפורי אלדין

ההתנגשות בין מה שאמור להיות לבין המציאות בילבלה אותי. סערת החושים הייתה בשל היותי במקום הקדוש ביותר לנו, בשל גודל המקום והודו, גם בזמן זה. אך כמו באתרים רבים אחרים בארץ, בכל מקום בו היה בית כנסת או מקום הקדוש לנו, באו המוסלמים ובנו על אותו מקום מסגד שלהם. לרוב הם אפילו השתמשו באותם שמות מקום, רק בעגה ערבית.

את תפילתי נשאתי ביני לבין הקב״ה, שכן המצב אינו נכון ואינו בריא, וחייבים לתקנו. נכון שלפני חמישים שנה ניתנו מפתחות המקומות הקדושים לוואקף, דבר היצר את המציאות הנוכחית, אך מאז דברים השתנו, וגם אם נראה כמעט בלתי אפשרי לשנות את הססטטוס-קוו, אין לנו ברירה - זו חובה.

והנה בא הנשיא האמריקני והוכיח קבל העולם כולו שניתן וצריך, שיש הגיון בריא ושכל ישר וידע של היסטוריה, שאנחנו לא חיים באחד מאלף ואחד סיפורי אלדין כי אם במציאות הרסנית, פולשנית, מסוכנת, הרת אסון. הדרך היחידה לשרוד היא להיות חזקים ולדרוש ולקחת בכוח. כתוצאה מכך העולם כולו והאנושות כולה יוצאים נשכרים.

ראו את ירושלים, אותה עיר השנויה כל כך במחלוקת. רק תחת שלטון ישראלי זכאי כל מי שרוצה להתפלל לכל אל ובכל צורה שירצה. רק תחת חוק ישראלי יש גישה חופשית לכל, ללא יוצא מן הכלל. רק תחת רבונות ישראלית יכול כל אחד ללכת בבטחה ולא לפחד שירצחו, יאנסו, יחטפו ויענו אותו או יירו בו.

ישראל וירושלים הם מתנה לעולם, אור לנו ולגויים, מקום משכנו של הקב״ה. נראה לי שהערבים הישראלים מבינים זאת, כמו גם מרבית ארצות ערב, גם אם הם לא יודו בכך בפה מלא. להם טוב. הם מתנהגים כמו בעלי הבית, והיהודים הטפשים מתנהגים בהתאם.

התלהבות רבה

חייבים אנו להתלכד, אך כמו שברי לכל בר דעת, אין הדבר אפשרי. אפילו ביום היסטורי כמו זה בו הכריז נשיא ארה״ב שארצו מכירה בירושלים כבירת ישראל, קמו רבים מאתנו וגרמו להיסטריה, כמו שמן למדורה.

טוב שזכיתי לעלות להר-הבית. הנה מילות התודה שכתבתי למארחי:

תודה רבה מקרב לב על טיול לאל-אקצה, הכולל בתוכו את הר-הבית כולו ואולי אף את ירושלים העיר רבתי כולה (ולמהדרין גם את כל האזור מהנהר עד לים, ואני כבר מתכונן לשיר בהתלהבות רבה, אמיתית:

Free, free Palestine
from the River to the Sea!)

היה מאלף ביחוד לראות את ״קדושת המקום״ כשהילדים משחקים שם כדור רגל מעיפים, בועטים, צועקים, מאיימים מתנהגים כבעלי המקום. אכן ואכן. לא רק הילדים כי אם גם המבוגרים - הנשים, הגברים והזקנים כאחד הם בעלי הבית. ואנחנו - או, כן, חייבים להפטר מאתנו, הם עוד יראו לנו את נחת זרועם. החוצפה (מצדם) והטפשות המתמשכת (מצדנו).

לראות את כל הצליינים והתיירים את רחובות העיר מלאים הומי אדם חימם את הלב שכן זוכר אני את אותם רחובות בדיוק שוממים מאדם והפחד שבלב (לבי) שקינן ופרץ, וגרם לי להגביר את קצב ההליכה. איך נשכח העבר ועד כמה נפיץ הכל, ברגע זה בדיוק.

תודה על מסלול הסיור. על חברות של עשור בדיוק, על כל שעשית ואתה ממשיך לעשות
למען העם והמדינה וחבריך ורק את עצמך נראה לי שאתה שוכח ולכן אני כה מעריך אותך. וכמו-כן תודה על האתנחתה שסיימה את היום - יום בציון ירושלים, שהייתה והנה ותמיד תהיה - שלנו - לנצח.