האמריקנים הם עם של הקצנות, של שחור-לבן. לא לחינם הקלאסיקה של הקולנוע האמריקני היא קרב מכריע בצהרי היום ברחוב הראשי של עיירה מאובקת בין השריף לשודד. קל לדעת מי הטוב ומי הרע, וברור מי ינצח. וכאשר האמריקנים משנים את דעתם, הם עושים זאת מקיצוניות לקיצוניות. אם עד 9/11 יכולתם להעלות סכין יפני למטוס בארה"ב, היום יקחו מכם אפילו קוצץ ציפורניים. אם עד פרשת אנרון יכלו החברות בוול סטריט לעשות ככל העולה על רוחן, אחריה באה כזו רגולציה - שהבריחה את המשקיעים ללונדון.

לפני 13 חודשים בחרו האמריקנים לנשיא אדם שהוקלט מספר כיצד הוא נכנס לחדר ההלבשה של מתמודדות תחרות מיס אמריקה וכיצד הוא חופן אברי מין של נשים, בנימוק שבמעמדו - הוא יכול לעשות הכל. אתמול (7.12.17) נאלץ להתפטר סנאטור בשל האשמות עלומות שם על הטרדות מיניות מלפני עשור ומעלה. על ארה"ב עובר גל בעייתי שמותר להניח שיגיע גם אלינו, ולכן כדאי מאוד לעצור ולחשוב.

מובן מאליו שאין להשלים עם התנהגות מינית פסולה, ודאי שלא מצד בעלי ממון ושררה. אין זה אומר שצריך לקבל כתורה מסיני כל האשמה שהיא, גם היא אם אנונימית וגם אם היא מתייחסת לאירועים שלפי הנטען התרחשו לפני שנים רבות. נקודת המוצא צריכה להיות, שמדובר על האשמות בעלות אופי פלילי - ולכן ההתייחסות אליהן צריכה להיות כזאת, ומשני הכיוונים.

בלי חזקת חפות, בלי הליך נאות

הבעיה היא, שבארה"ב מתייחסים לפן הפלילי של האשמות אלו רק לחובתו של המואשם, ולא דורשים אותו גם מן מהמאשימות. בעידן של מדיה חברתית, פוסטים, בלוגים וטוקבקים - המאשימה היא גם התובעת, השופטת והתליינית. למואשם בדרך כלל אין סיכוי, ולא משנה כמה יטען לחפותו ולא משנה כמה ההאשמות יהיו חסרות הוכחות וגיבוי. ואם מספר המאשימות יעבור את אצבעות כף היד האחת - אז בכלל עדיף לו לברוח הכי רחוק שאפשר.

כך לא צריכה להתנהל מדינת חוק דמוקרטית. הגל העכור הזה שוחק לחלוטין את חזקת החפות ומתעלם לחלוטין מכל שביב של הליך נאות. דווקא משום שמדובר בהאשמות פליליות, כללי היסוד צריכים להישמר. המאשימות צריכות להעיד בצורה מסודרת ולהיחקר על סיפוריהן, המואשם צריך לקבל הזדמנות למסור את גרסתו וההכרעה צריכה להיות באולם המשפט ולא בכיכר העיר.

אינני אומר בצורה גורפת שהמתלוננות משקרות. יש מקרים מובהקים בהם האמת נוטה בבירור לצידן. כאשר כוכבות קולנוע מובילות מספרות על הטרדות וגרוע מכך בידי מפיק ידוע, אני מאמין להן - משום שהן אינן צריכות את הפרסומת ויש להן הרבה מה להפסיד אם ישקרו. כאשר יש עוד ועוד תלונות בעלות אופי דומה מצידן של מתלוננות שאינן קשורות זו לזו, צריך להתייחס אליהן ברצינות רבה.

מצד שני, דרושה לכל הפחות מידה של ספקנות כאשר התלונות מועלות אחרי שנים רבות, לעיתים עשרות שנים, בהן המואשם היה דמות ציבורית - ולא משנה אם הוא בפוליטיקה, בקולנוע או בטלוויזיה. הספקנות גוברת כאשר המתלוננות זוכות לאנונימיות, משום הן לא ייפגעו אם ייחשפו כשקרניות ומשום שהמואשם אינו יכול להגיב מהסיבה הפשוטה שאינו יודע במה מדובר.

בחינה אוביקטיבית והוגנת של ההאשמות הללו הייתה מאפשרת לבור את המוץ מן התבן, לראות מה קרה ומה לא קרה, היכן יש ראיות והיכן אין, האם נותר או לא נותר ספק סביר, האם יש או אין התיישנות. במקום זה, אנחנו מקבלים הוא גרסה מודרנית ומוקצנת של ציד מכשפות. די בכך שמישהי תצעק משהו - והדין נחרץ.

התקשורת האמריקנית השתעבדה לחלוטין

אני מתנגד ברמה העקרונית ובצורה נחרצת לפליליזציה של חיינו. יש מרווח גדול מאוד בין אשמה פלילית לחפות פלילית, וכאשר מדובר באישי ציבור - יש חשיבות עצומה גם לאתיקה, להתנהגות ההולמת ולקני מידה ציבוריים. לא כל מה שאיננו פלילי הוא ראוי וניתן להשלים עם קיומו. אישי ציבור צריכים לשלם מחיר גם על התנהגות שהיא "רק" פסולה וחסרת יושרה. זה לא אומר, שכאשר מועלות האשמות שמעצם טבען נושאות אופי פלילי, צריך להתעלם לחלוטין מכך ולדרוש בצדקנות רק אתיקה, התנהגות הולמת וקני מידה ציבוריים. האשמתם מישהו במעשה פלילי? תנהלו את ההליך כמו שצריך. אתם לא רוצים או לא יכולים? אל תאשימו מלכתחילה.

את כל זה האמריקנים שכחו לחלוטין. התקשורת האמריקנית השתעבדה בצורה מוחלטת לגל ההאשמות, והשיא הגיע השבוע כאשר תנועת MeToo זכתה בתואר "איש השנה" של השבועון טיים. ככל שראיתי - ואני עובר מדי יום על אתרי האינטרנט של העיתונים החשובים ביותר בארה"ב - איש לא עצר לשאול: רק רגע, מה אנחנו עושים? כיצד זה שאנחנו מאמינים אוטומטית לאישה וקובעים אוטומטית שהגבר משקר? מה קרה לזכויות היסוד שמוקנות לגרועים שבפושעים? מי בדיוק מינה אותנו לבוא במקום המשטרה, הפרקליטות, המושבעים והשופטים?

גם אצלנו יש ניצנים של התופעה הזאת, ולא מהיום. שורה של נשים שנזכרו להתעורר שנים אחרי מותו של רחבעם זאבי, הכפישו את שמו ללא תקנה. לטומי לפיד היה מזל: ההאשמות נגדו לא צברו תאוצה, אולי משום שהיה ב"צד הנכון" מבחינת התקשורת. לפני למעלה מעשור הייתי עד ראייה לשתי תלונות סרק של עובדות שפוטרו והעלו טענות של הטרדה נגד הממונים עליהן; למרבה המזל, התלונות הללו הסתיימו בלא כלום.

יש לנו נטייה להעתיק מהאמריקנים בעיקר את התופעות השליליות: סמים, אלימות, ריאליטי טלוויזיוני. אוי לנו אם נלך בעקבותיהם גם בתחום הזה. אוי לנו אם גורלו של אדם ייחרץ ללא חקירה, ללא ראיות, ללא משפט. אם לנו אם די יהיה ב-280 תווים בטוויטר או בפוסט אנונימי בפייסבוק כדי לחסל קריירות, שם טוב ומשפחות. האחריות למנוע זאת מוטלת על כולנו, ובראש ובראשונה על התקשורת. למרבה הצער, לא נראה שהיא תעמוד במשימה.