סיפור מחזהו של
תדיאוש סלובודז'יאנק, "סיפורו של יעקוב" מבוסס על חייו של אדם אמיתי, שכיום כבר חי בישראל. בהיותו תינוק, לכשפרצה מלחמת העולם ופולניה נכבשה בידי הנאצים, מסרו אותו הוריו לשכנים נוצריים כדי שיינצל. הילד גדל עם אם אוהבת ואב קפדן אך אוהב גם כן, ואחות שאוהב עד היום. כשגדל, נשלח לסמינר לכמרים, כי כך ביקשה אמו האמיתית לפני שהשאירה אותו בידי שכניה. הוא הצליח מאוד בלימודיו, הפך למצטיין שקיבל מילגה לתואר שלישי, ונשלח לשם השלמת התזה תחילה בפאריס ואח"כ בפולניה לעיר אחרת.
יום אחד, כרעם ביום בהיר, מטיח בו אביו המאמץ את הידיעה שהוא יהודי. הוא לא נטש את היותו נוצרי, אך בד-בבד התקרב ליהודים וליהדות, ושילב את שתי הדתות בקרבו, בטענה שגם ישו היה והינו יהודי. המעבר מהנצרות ליהדות לקח לו שנים. בהמשך חבר ליהודים שעניינו אותו לעבור ולחיות בישראל, בה חיים שרידי משפחתו היהודית. מדהים היה לראות, כיצד חי כששתי האמונות מכונסות ביחד בתוכו. לכשהגיע לקיבוץ בו בחר לחיות, שאל היכן הכנסיה הקרובה לשם.. יעקב עצמו, שנכח בהצגה, סיפר לי בשיחה עמו, שגילוי היותו יהודי התרחש לפני 20 שנה, אך לישראל היגר רק לפני שמונה שנים. סיפורו של העילוי שיכול היה להפוך לרקטור, ועזב כדי לחזור למכורתו, והמהלך שעבר עד שהתגבש בקרבו הרצון לעבור לישראל, מרתק ומסעיר כאחד.
המחזאי מגלה אומץ רב בחושפו, במסגרת לימודי יעקוב בסמינר, את כל החטאים הנהוגים בקרב אנשי הכמורה הנוצרית, החל מקיום יחסי מין האסורים עליהם עם המבשלת, המשך בתשלומי ההפלות שהיא עוברת כל שנה ; בקיום יחסים הומוסקסואליים בין התלמידים, ובין המורים לחניכים; והשיא האומץ שלהמחזאי מתגלה בתאור הווידויים שכל החוטאים מתוודים לפני הכומר הצעיר והמחונן, ועל הכפרות שהוא מעניק להם. בכך למעשה היו חופשיים להמשיך ולחטוא, כי המחילה תגיע במילא. את הקריירה המפוארת שהיה צפוי לה, קטע המקרה עת למד בפאריס, וזונה ברחוב נטפלה אליו, אך הוא סרב ודחה זאת . לאחר שסיפר זאת לאחותו, ודרכה נודע לחונך שלו על החטא שכביכול חטא- הוא נענש בזה שנדרש לעזוב את פאריס אך הותר לו להמשיך ללמוד בפולין.
משחקו של
לוקאש לבנדובסקי כיעקוב, כובש כל לב, מכמיר ומלא רגש, ותואם לקסם והאישיות המיוחדת של יעקוב המקורי. הוא בחירה מצוינת של הבימאי
אונדריי שפיסאק. כך גם מצטיינים כל יתר השחקנים, שלא נזקקו כלל לרמקולים כדי שיישמעו ברחבי אולם קאמרי 1 הגדול.
מאוגוז'טה רוז'ניטובסקה שמשחקת את אמו המאמצת, וכן עוד 3 תפקידים, כולל דודתו חיה ששרדה ועלתה לישראל - מאוד מרגשת בחום ובאנושיות שלה. כך גם
זבינגייב דז'ידוך כאביו, ככומר וכרקטור - מאוד מרשים.
אוטו סרלידזה הצעיר ויפה התואר כחברו ללימודים ותפקידים נוספים, משנה דמויות וזהויות במשחק מגוון ורב יכולות; כך גם מפליאים במשחקם
מגדלנה צ'רבינסקה ומרצ'ין שטבינסקי כהגמון וכאב בין היתר. כל סצינה במחזה מעוררת התרגשות, וריבוי הדמויות בסיפור, שאת כולן מבצעים שבעת השחקנים בכשרון מדהים, מעניק צבע ועושר לעלילה המסעירה.
סיפורו של יעקוב נוקב ומהמם לא פחות מאשר מחזהו הקודם של סלובודז'יאנק -"המחברת הגדולה" שעלה לראשונה בארץ לפני כמה שנים בסטודיו
יורם לוינשטיין, ובהמשך סופח לתיאטרון גשר, וכן עלה על האקרנים כסרט מרשים ביותר, ואמש עלה גם הוא במסגרת הפסטיבל בקאמרי בביצוע תיאטרון מקרואטיה.
יהיה זה עוול גדול אם המחזה הזה לא יאומץ ויעלה בתיאטרון רפרטוארי ישראלי, על-מנת שיוכלו מה שיותר אנשים לצפות בסיפור המדהים הזה שכמוהו טרם נראה על בימותינו - על כל הלקח החשוב שיש בו. המחזה הוא פנינה תיאטרלית שחשיבותה בקשר אלינו, היא הן לעבר שלנו ומכאן גם לעתידנו. כמו-כן יש לקוות שלתיאטרון הפולני בארצו לא תהיינה בעיות, על שום ההעזה להעביר ביקורת כזו נוקבת על הכנסיה הקתולית, אף שהוא מגלה על האנושיות שבכל זאת הייתה קיימת גם בקרב פולנים, בעוד רבים מתוכם הלשינו וגילו לנאצים את מקום מחבואם של היהודים שהסתתרו בשואה.
זהו מחזה שאי-אפשר לשכחו, כמו את "המחברת הגדולה". חובה לראות במו עינינו את הזוועות כדי לדעת להישמר מלחזור לחוות כמותן, אך בצידן גם על החמלה והאנושיות המתקיימים זה לצד זה בכל עם ובכל מקום. ולתיאטרון הדרמטי הפולני מגיעות תשואות על החוויה שטרחו והביאו לישראל, ולו גם רק לשתי הופעות בלבד. וליעקוב האמיתי - שאפו על אצילותו, ועל התנדבותו לעבוד ב"יד ושם" על-אף גילו, ואיחולי הרבה בריאות לעוד שנים רבות.
