סולם יוסף

מבוא למכירה

פרשה רַבַּת תהפוכות לפנינו, שֶׁבָּה מתחילה הדרמה ההיסטורית של מכירת יוסף. הפרשה פותחת במבוא לִדרמה עלילתית זו. יוסף חולם שני חלומות נבואיים, שמנבאים את מלכותו במצרים, ולעתיד לבוא את מלכות משיח בן יוסף - חלום אחד עשר השיבולים והכוכבים המשתחווים לו - ומעורר עליו את קנאת אֶחיו. אולם, בדומה לצפרדע החרשת (מכירים?), שנפלה לבור וחילצה את עצמה כנגד כל הסיכויים מִבְּלי שהייתה ערה וּמודעת כלל למקהלת עמיתותיה המייאשות -יוסף אוטם את אוזניו לצלילים הצורמים העולים מקנאת אֶחיו, וכמו יעקב אביו מודע לגודל האחריות הלאומית וההיסטורית האדירה שמונחת על כתפיו.

למעלה מכך, יוסף הצדיק אינו נוטר כל טינה לאֶחיו ומכבד את מצוַות אביו (שנושא את השם ישראל, כמייצג מהלך היסטורי -לאומי לקראת גלות מצריים וּגאולה) הנאמרת כדרכו בלשון בקשה רכה, לחפש את אחיו הרועים ולדאוג לשלומם, למרות הסכנה האורבת לחייו מהם, תוך אמונה מלאה בהשגחה האלוקית. ואכן, המוות ארב לו בפינה. אחיו משליכים אותו לבור. וּהבור הֶחשוּך, כמה סמלי, כדברי חז"ל, ריק ממים, סמל התורה, אך מלא בנחשים ועקרבים. הבור משמש נורת אזהרה לְמָה שצפוי לו במצריים, שטוּפת האלילים והזימה. שָם, בדומה למכבים מול היוונים (וּמכאן סמיכוּת הפרשה לחנוכה), אבל הפעם כאיש יחיד, ולא רק כמיעוט לאומי, ייאלץ להתמודד מול שלל הפיתויים של נחשי מצריים ועקרביו, העומדים לפיתחו בדמות היצר הרע, ולהפגין את אמונתו הנחושה בבורא, ואת דבקותו באורחות חייו היהודיים ללא פשרות. זאת בחינת דברי חכמינו בפרקי אבות "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

המבחן הכפול

אין ספק, יוסף עמד בכבוד ובגבורה בשני המבחנים העיקריים שנכוֹנוּ לו בארץ הנוכרית הטמאה - מבחן האמונה באלוקים, כאשר הפיץ את שם ה' במצריים האלילית, ומבחן הייחוד בפרשת אשת פוטיפר. למרות כל ניסיונותיה של האישה הסוררת והלִילית המצרית לכפות את עצמה עליו, בדרכי כזב ובעורמה, יוסף הצדיק לא נכנע ונמנע מלהתייחד עימה. כיצד שרד את הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו? בזכות מה? אומרים חז"ל דמות יעקב אביו עמדה לו לנגד עיניו. המודל של יעקב אבינו -ועימו, איך לא, תמונת דמות אבותינו הצדיקים אברהם ויצחק, שהצטיירה ברוחו - הם שהנחו אותו ומנעו ממנו את החטא הֶחמוּר. כמה חשובה מורשת אבות, המנצחת את הרוע ואת מי שמכר(ה) נשמתו לשטן.

חז"ל אומרים שעל האדם לאמץ את דמות האבות הקדושים כמודל, ולשאוף לחקות את מעשיהם הטובים. עליו לשאוף לכך להגיע לרמתם הרוחנית והמעשית הגבוהה, ולומר "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי". אבל רגע, איך זה מתיישב עם המדרש כי "לעתיד לבוא, בבית דין של מעלה, לא ישאלו אותך למה לא היית משה רבנו, אלא למה לא היית אתה?"

אז בואו נעשה סדר. נראה לי שההסבר הוא, קודם כל תהיה אתה. במישור הפרקטי תפַתח את יכולותיך וכוחותיך, שנתן לך הבורא, והשתמש בהם לרווחתך ולטיפוח איכות חייך. אבל מנקודת מוצא זו שאתה מגבש את זהותך, תמיד תשאף ליותר, להתקדם וּלקדם את עצמך, תוך אימוץ המודל של אבותינו ואימהותנו הקדושים. אך גם ההפך הוא הנכון. כי כדי להיות אתה, עליך לדעת איזה תוכן עֶרכי ליצוק לתוכו - מַהם הערכים והנורמות שתאַמץ לפיתוח אישיותך וּלגיבוש זהותך המוסרית, האנושית והיהודית, ובאֵלו דרכים לממשם. לשם כך עליך לאמץ את דגם האבות והאימהות כמדריך מעשי לטיפוח המידות וּליישום המצוות.

יתרה מכך, המציאות מוכיחה שקיים פער עצום בין רמת השאיפות לרמת המעשים, ובין רמת היכולת לרמת הביצוע שלנו. בתחום האינטליגנציה השכלית בממוצע אנו מנצלים רק 10%(!) מהיכולת שלנו. הידעתם? בתחום הערכי באופן סטנדרטי אנו מגיעים לאיזשהו מקום טוב באמצע. ייתכן שהפער הזה בין המצוי לרצוי מזין את המוטיבציה שלנו להתקדם בחיים, ועוזר לנו לעבוד באופן תמידי על שיפור המידות והמעשים.

קחו למשל את עקידת יצחק, שבסופו של דבר, כידוע, לא מומשה כלל והפכה לסמל. יש לזכור שמדובר באבות האומה וּבדמויות לאומיות. גם אם ברור שהאיש הממוצע לא מסוגל להגיע לדרגתם הממשית, להט נכונותם ללא סייג של אברהם האב ויצחק הבן לבצע את העקידה, בניגוד לטבע האנושי, וּבסתירה לכאורה להבטחת ה' לאברהם אבינו כי "ביצחק יקָרא לך זרע", ושממנו עתיד לצאת עם ישראל, היא שנטעה בעם לדורותיו את הגבורה ויכולת ההקרבה האישית והלאומית על קידוש השם, והגנה עליו. העקדה הפכה אפוא לסניגור הראשי והנצחי של עמנו, המלמד זכות על העם בפרט וּבכלל.

ראש הסולם? - לא, תודה

תשמעו סיפור:

פעם אחת חלם איכר אחד על המלך. הוא ראה את מלכו האהוב מטפס על סולם, כשהוא מגיע עד למחציתו בלבד. שמח האיכר מאוד על החלום. אץ רץ לארמון המלך, וסיפר לו בהתרגשות על החלום המוזר. שמח המלך מאוד, והעניק לאיכר כסף ומתנות רבות.

בהגיעו הביתה, ראה השכן את האיכר שמח וטוב לב, כשבאמתחתו אוצר רב. "מניין לך אוצרות יקרים אלה?" תָּמַה השכן. סיפר לו האיכר על חלומו המרגש, ועל המתנות שקיבל מהמלך.

קינא השכן באיכר, והחליט ללכת למלך ולספר לו שהוא חלם שהמלך הגיע עד ראש הסולם. עתה, חשב לעצמו, אקבל מתנות כפולות מאֵלו שקיבל האיכר. בהתלהבות רבה רץ השכן לארמון וסיפר למלך את חלומו הבידיוני. אך מה רבה הייתה אכזבתו שהמלך גרשו מהארמון. כששאל לפשר הגירוש, הסביר לו המלך, כי כשהעני בישר לו שהוא הגיע עד מחצית הסולם, משמע שעדיין לא מיצה את חייו, ויש לו לאן לשאוף. אולם כשהשכן סיפר לו שהוא הגיע לש הסולם, משמעות הדבר שהוא סיים את תפקידו בחייו, ואין לו אפוא עוד מה לעשות בעולם הזה.

והמסר?

אי-אפשר להתעלם מהמסר של הסיפור האגדי. דְּבַק בָּאמת, שמשתלמת תמיד. כי מילקוט הכזבים והקנאה לא תצמח לך כל תועלת, ורק אכזבה ומרורות יהיו מנת חלקך. ענישה טבעית כבר אמרנו?

כבר בפרשות הקודמות קשה שלא לזהות את יעקב אבינו, איש תם ויושב אוהלים, עם האיכר התמים. ואילו את לבן הרמאי ועשיו עם שכנו הקנאי והבדאי. מעֵבר לכך אנקדוטה חינוכית זו בגירסה היהודית מזכירה את חלום סולם יעקב כמוטיב מרכזי הפותח את פרשת ויצא, אך השלכותיו באות לידי ביטוי גם בפרשות הבאות. מה לומדים אפוא מחלום סולם יעקב, ומה המכנה המשותף בינו לאנקדוטה שלנו?

הסולם מוצב ארצה אך ראשו מגיע השמיימה. ראש הסולם הוא הטופ, שאליו צריך לשאוף תמיד. שיא היעד, פסגת השאיפות, שאותה יש לכבוש. הלאה. מלאכים עולים ויורדים בו. לפי הפשט נראה שעבוּר מלאכים, שמשכנם הוא שמיימי, השהוּת בארץ היא ירידה. אך דומה שלא פחות חשובה משמעותם הסמלית של המלאכים בחלום. הם מסמלים באופן ברור את דרכו הרוחנית של האדם. כסוג של מעשה סיזיפי הוא שואף מטבעו להגיע למעלה ולכבוש את הפיסגה, אך הוא לעולם לא משיג יעד נכסף זה.

אולם אל יאוש. כדאי שתדעו שהירידה היא חלק בלתי נפרד ממסלול העלייה, והנסיגה היא צעד משמעותי לקראת תהליך ההתקדמות וּמניעה אותו. וּמי לנו מודל כאדם הצדיק. כבר הֶחכם מכל אדם הצביע על כך כי "שֶׁבע יפול צדיק וקם". איך אדם הגיע לדרגת צדיק? על-ידי נפילותיו הרבות החוזרות ונשנות, המעצימות את אישיותו ואת כוח ההתמודדות שלו. כי מה שלא מחסל, מחשל. הַצניחה היא מנוף לצמיחה. וכך כל מעגל חיינו מאופיין בתנועה מתמדת בין עליות לירידות ולהפך. יכולת הבחירה וההתמודדות מקנה לאדם יתרון מובהק על פני המלאכים המקוּבעים בדרגתם הרוחנית, ולכן מכוּנים 'עומדים'. לעומת זאת ההלכה מכוּנה בשם זה כי היא מניעה את האדם להליכה וּלהתקדמות תמידית בחייו.

אפשרות נוספת שנראית לי היא שבשיטת הגמול הטבעי המלאכים העולים מסמלים את המלאך הסניגור הנולד, על-פי המסורת, כפי שהצביעו חז"ל בפרקי אבות, מכל מצווה וּמעשה טוב, והמלאכים היורדים את המלאך הקטיגור שנולד מכל עבירה וּמעשה רע.

המכנה המשותף

מה המשותף אפוא בין פרשות ויצא-וישב? אם בשתי הפרשות הקודמות, ויצא וישלח, מככבים המלאכים בראשית הפרשה בחלום הסולם וּבמימושם האולטימטיבי כגמול חיובי, וּבשמירה פיזית, לשם הגנת יעקב מפני עשיו אחיו, המבקש להורגו, הרי בפרשתנו הייצוג הוא שונה. לגבי יוסף הצדיק, שעמד בגבורה וּבנחישות בניסיון אשת פוטיפר, ושמר על יהדותו במצריים בגאווה, אין ספק שהשאיפה להגיע למעשי אבותיו אינה בגדר תיאורייה, אלא משתקפת בתמונה מוחשית של דיוקנם, המלווה אותו על כל צעד ושעל, על תקן שומר הסף האישי שלו מפני השפעת הסביבה הרעה. בדומה לנוֹח, עמידה איתנה זו מפני הדור המושחת, הקנתה לו את התואר המנצח 'צדיק'.

מעשה אבות סימן לבנים. כמו יעקב אבינו, גם יוסף הצדיק, המפיץ את האמונה בבורא ללא חת, מקרין אור רב על סביבתו ועירו. כמה סמלי הדבר שהפרשות הללו, נקראות במהלך חודש האורה, איך לא, חודש כסלו. חנוכה בַּפֶּתח, זוכרים?