|
|
[צילום: קובי גדעון/פלאש 90]
|
|
|
|
|
הפוליטיקה לובשת צורות רבות. לעתים קרובות היא מורכבת ובלתי צפויה, לא משנה עד כמה חסרת משמעות הסוגיה הפוליטית שעל הפרק. לעתים הסיטואציה הפוליטית, חשובה ככל שתהיה, הינה פשוטה להפליא. בעוד שפתרון הבעיה הישראלית-פלשתינית מתאפיין במורכבות, הדינמיקה של חוסר האחדות והפילוג הפנימי בין הרשות הפלשתינית לחמאס בעזה מתאפיינת בפשטות.
הקונפליקט בין הרשות הפלשתינית לחמאס מסתכם בזקנים. אנשי הביטחון של החמאס - הן ה"צבא" שלו, גדודי עיז א-דין, והן אנשי כוחות הביטחון השונים שבשליטת משרד הפנים וביטחון הפנים של החמאס, בכלל זה אנשי המשטרה הכחולה, כמעט תמיד מזוקנים. ניתן אפוא להסיק בבטחה כי מעט אנשי החמאס שאינם מזוקנים מגלחים את זקנם מסיבות בריאותיות.
מצד שני, אנשי כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית, שחמאס לעתים קרובות מכנה בזלזול "כוחות דייטון" על שם הגנרל האמריקני הראשון שאימן אותם, אינם מתהדרים בזקנים. הכינוי "דייטון" נועד להפחית בערכם שכן מרמז כי כוחות אלה משרתים את האינטרסים של ארה"ב וכמובן של ישראל, "שליחתה של אמריקה".
כידוע לרוב המקומיים המעוניינים בפוליטיקה במזרח התיכון, להיות חבר כוחות ביטחון בעל זקן זו לא שאלה של אופנה כי אם השתקפות של הסוגיה הבוערת ביותר בפוליטיקה המזרח תיכונית. איש ביטחון מזוקן מעיד על כך כי הישות הפוליטית אותה הוא משרת הינה, או שואפת להיות, מדינה תיאוקרטית בעלת אופי מוסלמי. לעומת זאת חבר בגוף ביטחון רשמי שאינו מזוקן מעיד על כך כי המדינה אותה הוא משרת היא "לאומית" או חילונית, ובוודאי אנטי-תיאוקרטית.
ההבחנה הינה חדה כתער (במחילה על משחק המילים) ובעלת שושלת יוחסין ארוכה. המנהיג אשר תרם את התרומה הגדולה ביותר לחוק זה של הפוליטיקה במזרח התיכון, הוא כנראה המנהיג הגדול ביותר במזרח התיכון המודרני - מוסטפא כמאל, או כמאל אטאטורק, שגם היה החילוני ביותר. לאימת העולם המוסלמי באותה העת, הוא ביטל כמעט לפני 100 שנה את החליפות, ואימץ חוקה בהשראה צרפתית המפרידה בבירור בין המסגד למדינה (הסולטנות העותמנית שהוא ביטל שילבה בקפדנות בין השניים). מיותר לציין, אף מנהיג במזרח התיכון לא העז לעשות את אותו הדבר.
כוחות ביטחון
מה שכל המשטרים הלא-תיאוקרטיים אימצו בנחישות מהרפובליקה הטורקית של כמאל, היה החוק כי איש ביטחון לא יוכל לעולם לעטות זקן. לאנשי הצבא במצרים אין זקנים. כך גם בסוריה, אלג'יריה וטוניסיה. אין זה מפתיע כי הרשות הפלשתינית, המדינה הפלשתינית "הלאומית" בשאיפה, אכפה חוק זה בקפדנות.
בדיוק כשם שבמדינות ה"לאומיות" אנשי צבא אינם מזוקנים, בתיאוקרטיות של המזרח התיכון הם תמיד מזוקנים. חיפוש פשוט בגוגל "תמונות של כוחות ביטחון ברפובליקה האיסלאמית של אירן," והשוואה לחיפוש דומה לכוחות הביטחון בתקופת השאה האירני, מוכיח זאת בברור. ממשלת החמאס, כתיאוקרטיה בשאיפה (לפחות עד שמרבית המנהרות שלה הושמדו על-ידי מצרים וישראל וכספיה אזלו), הולכת בעקבות הדוגמה האירנית.
אין בכך כדי לטעון, כמובן, כי כוחות הביטחון של מצרים או הרשות הפלשתינית הם אנטי-דתיים. הדבר רחוק מרחק רב מן האמת. אחת ההטבות החשובות ביותר הניתנות לקצינים בכירים בצבא המצרי היא נסיעת עליה לרגל מסובסדת למכה. גם לארגוני הביטחון של הרשות הפלשתינית יש את קציני הדת והמסגדים שלהם, והשתתפות בטקסים דתיים היא דבר מקובל.
ואולם ישנו הבדל גדול. הזקנים אצל אנשי החמאס מוכתבים על-ידי מטיפי החמאס השולטים ב"הנהלת ההכוונה הפוליטית מוסרית" - זרוע האינדוקטרינציה של כוחות הביטחון של משרד הפנים וביטחון הציבור. המוסד המקביל במכלול הביטחוני של הרשות הפלשתינית נשלט על-ידי לאומני הפתח. הראשונים מלמדים על-אודות מעלות השריעה ושירות האיסלאם. השניים מלמדים על-אודות מעלות שירות המדינה, המנהיג שלה ואזרחיה.
גם בהיעדר המרכיב הדתי המכריע, העימות בין הרשות הפלשתינית/פתח לבין חמאס הוא משחק סכום אפס מר. החמאס נתון בסיכון בוותרו תחת לחץ מצרי לרשות הפלשתינית על השליטה על המעברים ה"בינלאומיים" למצרים וישראל לממשלת רמי חמדאללה הנשלטת בידי פתח. האפשרות שאולי נתנה לכוחות הביטחון של הרשות לפעול ברצועה. עלול להביא על החמאס בעתיד התרחיש דומה למה שעשה חמאס לכוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית ב-2007 (כגון השלכתם מגגות בתים).
כיוון הפוך
הוסיפו לכך את המתיחות הגואה בין אלו השואפים לתיאוקרטיה לבין אלו שמתנגדים לה בתוקף הרי שהסיכויים לאחדות אמת בין חמאס לפתח הם זניחים.
דוגמה עכשווית לכישלון השילוב בין שני זרמי מחשבה אלה ניתן למצוא במצרים בתקופת האביב הערבי. לצבא המצרי ולחלקים אחרים של "המדינה העמוקה" היה ברור מלכתחילה כי יש להתעמת עם האחים המוסלמים בכל מחיר. היה זה הנשיא מורסי שוויתר. הבחירה הייתה קשה והאפיזודה הסתיימה בתוצאה מסוג סכום אפס, כאשר הנשיא א-סיסי כבש את השלטון ופעל ללא רחמים נגד מתנגדיו התיאוקרטיים ואילו מורסי נמק בכלא.
באירן המהפכנית נערמו הקלפים בכיוון ההפוך והתוצאה הייתה עקובה מדם הרבה יותר. המפסידים החילוניים לא נכלאו אלא הוצאו להורג. המכנה המשותף בשני קונפליקטים אלו הוא שצד אחד ניצח באופן מוחלט בעוד שהצד השני הובס באופן מוחלט.
רק עימות דומה בעזה יכול להכריע בין הרשות הפלשתינית לשלטון החמאס. אולם ספק אם הרשות הפלשתינית שבהנהגת הפתח תוכל לגייס את הכוח לקיים עימות חזיתי עם חמאס וסביר עוד פחות שתנצח בעימות.
