השופטת: רגד זועבי, בית משפט השלום בנצרת

המועד: יום רביעי, 6.12.2017, שעה 09:00

הנושא: קדם משפט


תקציב מערכת בתי המשפט הוא 1.8 מיליארד שקל בשנה. כעת, בואו נעשה תרגיל תיאורטי קטן. נחלק את הסכום הזה במספר השעות בשנה - 8,760. את התוצאה נחלק במספר השופטים - 800. הסכום המתקבל הוא 256 שקל. זהו סכום המינימום שעולה כל שעת שיפוט. ולמה מינימום? כי בסופי שבוע, בשבתות ובחגים אין הוצאות שמירה ותחזוקה. כי בפגרות יש הרבה פחות הוצאות כאלו. כי לא כל השופטים דנים כל הזמן. כי הזמן של שופט בלשכה או בביתו עולה פחות מאשר זמנו באולם. לכן, מותר להניח שהמחיר האמיתי לזמנו של שופט הוא לפחות 500 שקל לשעה.

עכשיו, בואו ננסה לחשוב כמה זמן שיפוטי מתבזבז מדי יום. נניח ש-300 שופטים שומעים תיקים בכל יום נתון. נניח שבממוצע יום הדיונים מתחיל באיחור של רבע שעה. המשמעות היא אובדן של 75 שעות - דהיינו 37,500 שקל. תכפילו את זה ב-200 ימי דיונים בשנה, והבזבוז מגיע ל-7.5 מיליון שקל. וזה בהנחות מאוד שמרניות לגבי מספר השופטים ואורך האיחור, ובלא להביא בחשבון איחורים המצטברים לאורך היום.

בזבוז שכזה היה באולמה של השופטת רגד זועבי ביום בו ביקר בו המדור. יש להדגיש, כי זועבי לא יכלה לעשות הרבה נגד בזבוז הזמן השיפוטי, שהמערכת לדורותיה טוענת ללא הרף שהוא המשאב היקר ביותר שלה. מה שהתחולל - או ליתר דיוק: לא התחולל - באולמה מהווה דוגמה מצוינת לתופעות רוחביות, שהטיפול בהן חייב להיות שורשי ומקיף. הפתרונות חייבים לבוא מלמעלה: מהנהלת בתי המשפט, מנשיאת בית המשפט העליון ואפילו מהמחוקק. המצב הנוכחי, בו כספו של משלם המיסים נשדד בידי עורכי דין חצופים וידיהם של השופטים קצרות מלהושיע, אינו יכול להימשך.


יכלו להודיע מראש


יום הדיונים אמור היה להתחיל ב-09:00, אבל עורכת דין אחת הגיעה ב-09:05, חברתה באה שתי דקות מאוחר יותר, ועוד עורך דין - ב-09:08. כאן חשוב לציין, כי ביקורים במאות אולמות מלמדים, שעורכי דין מאחרים כאשר הם יודעים שהשופט לא יגיב. יש אולמות בהם כל הצדדים ישובים במקומותיהם עשר דקות לפני המועד, בלי תירוצים על ילד חולה ובלי סיפורים על פקקים. כאשר ברור שהשופט יבוא בזמן והדיון יתחיל בזמן, ולא משנה מי יהיה ומי לא יהיה - עורכי הדין מתנהגים בהתאם. לכן, זועבי בהחלט נושאת באחריות למפגן הזלזול הזה של אותם שלושה עורכי דין.

זועבי נכנסת לאולם ב-09:17 - והנה רבע השעה האבודה עליה דיברנו. אבל זה לא הכל. עוד זמן עומד להתבזבז לנגד עינינו. לזכותה של זועבי יש לומר שהיא מוכנה היטב לדיון, יודעת על הפער בין חוות הדעת של הצדדים ומציעה מיד למנות מומחה מטעם בית המשפט. כאשר בא-כוח הנתבעת אומרת שאולי תגיש הודעה לצד ג', זועבי מזכירה לה שהסכמת בית המשפט לא תינתן באופן אוטומטי: "אם תגישי בתקופה מאוד ארוכה, יכול להיות שבית המשפט לא יאשר את זה".

הדיון הזה, אם אפשר בכלל לקרוא לו "דיון", הסתיים אחרי ארבע דקות. למעשה בכלל לא היה בו צורך: הצדדים היו יכולים להודיע כמה ימים מראש שהם מסכימים למינוי מומחה שזהותו תיקבע בידי זועבי, ולחסוך לכולם זמן והוצאות. אבל לעורכי הדין כנראה לא אכפת - הרי הלקוח משלם להם וכולנו משלמים לשופטת - ולכן באו בנחת לאולם ושרפו חצי שעה.

הדיון הבא קבוע ל-09:30, אבל שוב האולם נטוש בשעה המיועדת. רק ב-09:37 נכנס עורך דין אחד ומספר לקלדנית שהוא מופיע גם בשמו של חברו. למרות שזועבי איננה באולם, הוא מכתיב לקלדנית שיש לבדוק האם מדובר באירוע תאונתי, שהוא ביקש מבא כוח התובע שיגיש תצהיר נסיבות ושבהסכמת התובע הוא מבקש צו המופנה לבית הספר בו למד התובע כדי לקבל את תיקו שם ומזכר על נסיבות האירוע. הוא גם מספר לפרוטוקול, כי בא-כוח התובע מסר לו שבדעתו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ולהוסיף לו חוות דעת. אם כך יהיה, מדגיש בא-כוח הנתבעות, גם הן עשויות לבקש להגיש חוות דעת.

עורך הדין החרוץ הספיק לסיים את ההכתבה בטרם נכנסת זועבי לאולם בשעה 09:42. "אני רואה שהכתבת לפרוטוקול", היא אומרת לו והוא משיב: "אני מקווה שזה בסדר, למען היעילות". זועבי קוראת את הדברים ומסכימה. היא מבררת כיאות האם הוא מייצג גם את הנתבעת 3, מקבלת הסברים ומתחילה תיאום עם יומנו; לבסוף נקבע קדם המשפט הבא ל-6.3.2018. זועבי מכתיבה החלטה ברוח העידכון שקיבלה, ושוב כל העסק - המיותר מעיקרו - מסתיים בתוך כמה דקות.

איש אינו משלם

כאמור, מדובר במקרים המדגימים היטב את הבעייתיות של אובדן זמן שיפוטי ללא כל צורך. בתיק הראשון יכלו עורכי הדין לטרוח ולשוחח כמה ימים קודם לכן, לשלוח הודעה משותפת לבית המשפט ולקדם את התיק. בתיק השני נהגו עורכי הדין בחוצפה משוועת: בא-כוח התובע עשה דין לעצמו ולא התייצב, ושלח את בא-כוח הנתבעת לדבר בשמו; מעניין מה ידווח ללקוחו בחשבון שכר הטרחה. ואילו עמיתו השתלט על האולם, הכתיב פרוטוקול ואחר כך עוד התווכח על מועד הדיון הבא.

אלו הם מקרים מובהקים בהם על השופטים לחייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה. אנחנו לא צריכים לשלם את המחיר של עורכי דין עצלנים, רשלנים או חוצפנים - כאלו שלא מסוגלים להתארגן לפני הדיון, או כאלו שבכלל לא מגיעים אליו. כל עוד איש אינו נושא באחריות הכספית, הבזבוזים הללו יתמשכו - ואז נתפלא מדוע בתי המשפט אינם עומדים בעומס ונגררים לסחבת. הדבר בולט במיוחד בדיוני קדם משפט, האמורים לזרז את ההליך ולא לגרום לאובדן של זמן ללא כל תועלת מעשית.

במקרה של זועבי, אחריותה נובעת מכך שאינה מקפידה על התחלת הדיונים בזמן ומכך שהיא מקבלת את המצב בו עורך דין מכתיב פרוטוקול בהיעדרה. ניכר שהיא יעילה ובקיאה בתיקים, אך הללו יורדים לטמיון בשל ההתנהלות השערורייתית של עורכי הדין.

אלא שהפתרון חייב כאמור להיות רוחבי ומערכתי. השופטים צריכים לקבל הנחיות ברורות וחד-משמעיות לגבי אופן ניהול הדיונים כאשר הצדדים מאחרים או לא מתייצבים; אין בכך כל פגיעה בעצמאותם השיפוטית, אלא הכוונה ניהולית. יש ליישם את נוהל הדחיות של הנשיא אשר גרוניס, שבמידה רבה הפך לאות מתה. המחוקק צריך להתערב ולקבוע את המקרים בהם יוטל חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, וגם מתי ניתן יהיה לחייב בהן את עורכי הדין. המצב הנוכחי מוביל ביותר מדי מקרים להפקרות, המבזה את בתי המשפט וגוזלת את הכסף של כולנו. אין שום סיבה להשלים עם כך.