נשיא ארצות הברית, דולנד טראמפ, נקט בצעד אמיץ מאין כמותו, צעד שכל קודמיו לא היו מוכנים לעשות זאת. אך יחד עם ההצהרה, הוא גם פסק, ששתי מדינות לשתי עמים הוא הפתרון הבסיסי והיחיד לשלום בר קיימא בינינו לבין הפלשתינים. וכאן אני מודאג מחזון זה, כאילו לא היו דברים מעולם, וכאן לדעתי האשית טועה הנשיא.
עד היום, כידוע, הפלשתינים לא רוצים וגם לא יכולים. לא רוצים את עניין ההכרה הסופית במדינת ישראל, לא מוותרים על זכות השיבה, לא מעוניינים בהתחייבות לקץ הסכסוך, לא מוכנים לוותר על עניין החזרה לקווי 67 ולא יכולים להגיע להסכמה עם העולם הערבי על הסכם שלום עם ישראל. גם כלל לא בטוח שהם רוצים בכל מאודם בכך.
באשר למדינת ישראל, גם הם לא רוצים וגם לא יכולים. לא רוצים לחזור לקווי 67, מאמינים לפחות רובם בארץ ישראל השלמה, לא מוכנים לפנות ישובים, בכלל זה גם הישובים שלא בתוך גושי ההתיישבות. לדעת רבים, מראות כמו פינוי ימית ועמונה יפלגו את העם ויביאו למאבק דמים ולמלחמת אחים שאיש לא רוצה בהם.
אז איך משוכנע טראמפ שהוא יצליח בסופו של דבר להגיע לעסקה ששני הצדדים ירצו ויסכימו לכך, ואיך הוא לא הבין שהסכסוך הוא למעשה גם דתי.
הוא היה צריך להתייעץ גם עם
ציפי לבני, שהייתה ממונה על שיחות השלום עם הפלשתינים ובמשך 9 חודשים לא הגיעו להסכם למרות שזה היה בגיבוי אובמה וקרי. והיה וציפי לבני תכתוב ספר על תולדות המשא-ומתן, נחכים כולנו וגם הנשיא טראמפ, ונבין איך לא ניתן ליישב סכסוך רב שנים (אולי היא אכן כותבת את הספר).
על טראמפ ללמוד את לקחי מלחמות ויטנאם ואפגניסטן למשל והסיבות, איך לא הגיעו להסכמים למרות שניסו מאד.
אז מה עלינו לעשות? לחכות עוד, אולי הם יוותרו.
