ברק הוא אחד האנשים המוכרים במקומותינו, שזה זמן רב לא עשה דבר ממשי לטובת מדינת ישראל, אך עשה רבות לביתו. עתה הוא מנסה להתחזות שוב למושיעה הגדול, תוך הסתמכות על "הנחת הזיכרון הציבורי הקצר". אלמלא היה הדבר עצוב, היה משעשע למדי. האיש חוזר להתהדר באוסף "הברזלים" שעיטרו את מדיו בתקופת שירותו הצבאי, אשר החלק החשוב בהם הוענק לו בצדק בימי "הסיירת". את האחרים קיבל בעיקר בהשראת רבין, שטעה לראות בו מושיע לאומי, בעיקר מפני שהיה קצין קרבי מעולה בימיו הצעירים. את האמת לגבי יכולותיו הפוליטיות והמנהיגותיות הלאומיות ראינו לאחר שהפך לפוליטיקאי והיה לראש ממשלה שתקופת כהונתו היא הקצרה בתולדות ישראל. ככזה הצטייר כמניפולטור, כמספר סיפורים, כהרפתקן, נמהר הבורח מאחריות וכמי שביצע את המהלך המטופש של הבריחה מלבנון, 2000, תוך הפקרת השטח לחיזבאללה והפקרת צד"ל.
ברק הוא גם זה שהוכיח שכל טיעוניו לגבי הפלשתינים והאפשרות להגיע עימם ל
שלום, היו מצוצים מן האצבע, אבל שרתו אותו פוליטית כאשר התמודד על ראשות הממשלה והפרופיל הפוליטי שלו היה עדיין לוט בערפל לגבי מרבית הציבור. את תפקידו בראש הפירמידה הפוליטית, סיים בשני כישלונות אסטרטגיים ברורים: כישלון קמפ דייוויד, שהוצג כ"חשיפת פרצופו האמיתי של ערפאת" והאינתיפאדה השנייה, שהתבשלה ופרצה בימיו. תוצאת שני הכישלונות הייתה עוד קורבנות מיותרים בישוב היהודי - ואפס התקדמות מדינית.
כמניפולטור, איש סיסמאות הסרק, בעל שגעון גדלות והערכה עצמית "חולנית", מוכיח ברק גם כיום התמדה יוצאת דופן בתכונותיו השליליות - אחד שלא שכח שום דבר ולא למד דבר. אין כדברי הרהב שלו על היותו האיש המתאים ביותר להנהיג את ישראל לעת הזו, בכדי להוכיח את ההפך הגמור מכך. האיש חסר דרך-ארץ, מזלזל באינטליגנציה של הציבור ונמנע בהתמדה מדרך המלך למנהיגות לאומית; זה איננו מנהיג לאומי אלא מתחזה.
בכור מחצבתו הפוליטי, בגישותיו ועמדותיו ובהתנשאותו המגוחכת, הוא גם דמות ראויה לייצוג ההפגנות האנטי-דמוקרטיות בהנהגת השמאל הפוסט-ציוני והאנטי-לאומי של התקופה האחרונה. הכל מעשה אחיזת-עיניים (המשך כביכול להפגנות קיץ 2011) אלא שהפעם אין מסתירים את הכוונה האמיתית -
החלפת השלטון באמצעות הרחוב. רוב מכריע של הסיסמאות העוסקות בצדק, יושר, מינהל תקין ומילים "מכובסות" מכותל המזרח של המוסר השלטוני הציבורי, "פייק ניוז" וטיעונים משפטיים מצוצים מן האצבע משמשים כלי ניגוח והכפשה נגד יריבים פוליטיים שלא הוכחה לגביהם שום אשמה; צביעות משגשגת לתפארת!
החוק נגדו יוצאים המפגינים - שרובם אינם מבינים שהם כלי משחק פוליטיים בידי המארגנים ולא לוחמי טוהר המידות הציבורי שלנו - נולד בכדי להגן בדיוק על אותם עקרונות שבשמם הם מפגינים נגדו - צחוק הגורל? - בוודאי. החוק נועד למנוע אנרכיה שלטונית, לצמצם את יכולתה של התקשורת המניפולטיבית, לנהל את המדינה במקום נבחרי ציבור ולחזק את יכולת הציבור להשפיע ולא להחלישה. החוק בא להגן על יחידים העובדים בשירות הציבור מפני הכפשה אישית או פוליטית ולינץ' ציבורי שמקורו במידע חלקי שגוי, מסולף או חסר,
שאין בידם דרך אחרת להתגונן מפניהם. רק הפגנות הנובעות מתחושות בטן ושנאה עיוורת, המחוללות טשטוש חושים ואובדן השכל הישר, יכולות להתיימר לעסוק בצדק או טוהר המידות.
אין ספק שאנו עדים לניסיון מתמשך להחליף שלטון באמצעות חוקי הרחוב והתנהלות טיפוסית לשמאל אנרכיסטי שאינו מאמין בדמוקרטיה וביכולתו להשתלב בה בדרך הגונה וחוקית. בין הנבזות שמבצע השמאל, הלכה למעשה, לבין הדיבורים המתנשאים שאותם הוא חוזר ומצטט בראש חוצות - מפריד עולם מלא.
הופעות ברק וההפגנות המתרחשות בסמיכות פרשיות מוזרה, מעידות על שקר סימביוטי בין העקרונות, הגישות, העמדות הפנים והמניפולציות המאפיינים את האיש ואת הנוהים אחר דרכו ומשנותיו. שני המופעים הם חלק ממלחמת האווירה של השמאל נגד יסודות הממשל הסדיר והתקין של מדינת ישראל דמוקרטית. מבחן האמת הוא במעשים והמעשים הם עדות חותכת.
אל לימין להיבהל ממחול השדים האחד או האחר, כל המופעים הם היינו-הך. עליו להמשיך בפעילות החקיקה, לבחון לגופו של עניין את נוסח החוקים המוצעים, לתקן את הטעון תיקון-אמת (להבדיל מניסיונות סירוס) אך לשמר את מטרות-היסוד שאותן באים חוקים אלה לשרת ובצדק. אסור להתבלבל. עצם הכוונה להפריד את הדיונים "בפרשת המתנות" (פרשה 1000) מפרשת מוזס ו
ידיעות אחרונות (פרשה 2000), מעידה שכל הסיפורים על מה שכבר התברר או הצטבר כביכול - עדיין בגדר השערות, הערכות וספקולציות. בסופו של יום, המערכת המשפטית תסיים את עבודתה ואז, ורק אז נדע מה אמת ומה "שמועות פורחות באוויר".
המאבק המתנהל כיום בישראל הוא מאבק רב זרועות: אידאולוגי, תרבותי, פוליטי וערכי כמעט בכל נושאי-היסוד. טבעי שיתנהל במדינה מאבק מסוג זה כשלושה דורות לאחר שנוסדה, כאשר כל מרכיבי היסוד בה, עברו שינויים מרחיקי לכת ומספר אוכלוסיתה הוכפל פי 10. טבעי, עוד יותר, שיתנהל מאבק מסוג זה כאשר ארה"ב וכל העולם המערבי, שישראל הייתה ועודנה חלק ממנו מאז קמה ואף קודם כן, עובר שידוד מערכות דומה. אסור לימין להפסיד במאבק זה ולפיכך אסור לו להסס. האיום על מדינת ישראל כמדינה יהודית, ריבונית, דמוקרטית, ציונית ומתקדמת - הוא חובק-כול. כיום השמאל איננו מייצג את כלל הערכים הללו במלואם. לדידם של רבים בתוכו מדינת-ישראל היא עוד דמוקרטיה אמורפית, בעולם גלובלי, עם עקרונות אוניברסליים ופרה-אנרכיים. לכן, חובת הימין היא לדבוק בדרכו הלאומית-יהודית, הביטחונית, המשפטית, והמוסרית ולהתוות על-פי מרכיבים אלה את "דרך המלך" של מדינת-ישראל. כאשר גורמים בשמאל מודים כבר בגלוי שהם אינם ציונים (ובכך הם דומים לחוגים רחבים למדי ביהדות "המתקדמת" בארה"ב ולא רק בה), או אינם בטוחים אם הם עדיין ציונים - עניין זה לא רק חשוב, הוא חיוני וקריטי.
