מתי צריך להתנצל על אמירת האמת? זו השאלה שמעלה אליסון פרסון במאמר בדיילי טלגרף, בעקבות סערה שעוררה חברת הפרלמנט שרה צ'מפיון.

צ'מפיון פרסמה מאמר בעיתון סאן אותו פתחה במילים הבאות: "לבריטניה יש בעיה עם בריטים-פקיסטנים שאונסים ומנצלים נערות לבנות. זהו. אמרתי את זה. האם זה הופך אותי לגזענית? או שאני סתם מוכנה לקרוא בשמה לבעיה האיומה הזאת?". אחרי חמישה ימים היא נאלצה להתנצל והתפטרה מתפקידה כשרת הצללים לענייני נשים ושוויון.

זו הייתה טעות, קובעת פרסון. ההערכות הן ש-40,000 בריטיות נפלו קורבן לעבירות מין מצד יוצאי פקיסטן, וצ'מפיון בגדה בהם כאשר התנצלה על כך שאמרה את האמת על השערורייה הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית של בריטניה. אפשר להגיד הכל: אפשר לומר שרוב הפדופילים הם לבנים – אבל אסור להגיד שפקיסטנים שאנסו וניצלו אלפי ילדים הם פדופילים.

מחקר חדש קובע, כי "גברים אסייתים" שצדים נערות וצעירות לבנות, עושים זאת משום שהן פגיעות ולא משום שיש להם עניין מיני דווקא בילדות. עברייני מין מהסוג הזה – להבדיל מפדופילים הנמשכים לילדים/ות – פועלים לעיתים קרובות בכנופיות המבוססות על "דם או קהילה". בדיקה של 58 כנופיות כאלו העלתה, ש-84% מחבריהן היו אסייתים ומתוכם 70% היו ממוצא פקיסטני.

"איסלאמופוביה!" – עולה מיד הזעקה במטרה להשתיק את הדיון. מצטערת, מכריזה פרסון, זה לא יעבוד הפעם. הדוח שהיא מצטטת נכתב בידי האריס ראפי ומונה זיינאב, שניהם ממוצא פקיסטני. ראפי מודה שהוא חשב שתיאור הבעיה מוגזם, אבל "עובדות הן עובדות". הממצאים שלהם גזעניים – בכיוון ההפוך: העבריינים מתייחסים אל הקורבנות כ"זבל לבן זמין לסקס". העובדה שהנערות היו לבנות עלתה שוב ושוב במשפטיהם של האנסים: חצאיות המיני שהן לבשו, ה"זמינות" שלהן.

החוקרים מייחסים תפיסות אלו למסורות שעדיין רווחות בכמה קהילות בדרום אסיה, שם נשים נתפסות כסחורה ולא כבנות אנוש. בריטים ממוצא פקיסטני שלא התערו בחברה הבריטית ממשיכים להאמין באותן דעות. ראפי וזיינאב מזכירים שבשנת 2013 הצליח עדיל רשיד לחמוק מעונש מאסר על אונס של ילדה בת 13 לאחר שטען, שהחינוך המוסלמי שקיבל מנע ממנו להכיר את החוק הבריטי. בבית הספר אמרו לו, ש"נשים לבנות לא שוות יותר מחטיף שנזרק על הרצפה".

בתהליך רגיל של השתלבות, לא היו יכולים גברים פקיסטנים לייבא לבריטניה תפיסות המשתיקות נשים חומות ומתייחסות לנערות לבנות כאל אשפה. אבל רגישות תרבותית ותקינות פוליטית מוגזמות הביאו להתעלמות של שנים מדעות כאלו, עד שהשערורייה הפכה לגדולה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה. לא רק שהתעלמו מהבעיה, אומרים ראפי וזיינאב, אלא שתקפו את מי שהציף אותה.

"אנשים כמוני, שאמרו את האמת בנושא זה במשך שנים, ספגו הרבה שמות גנאי", כותבת פרסון. "זה לא משנה. זה לא בר השוואה לסבל של נערות לבנות ושל נשים מפקיסטן ובנגלדש, ש-57% אינן מועסקות ושלעיתים קרובות לא זוכות ללמוד אנגלית כך שבעליהן מותירות אותן בורות ביחס לחברה סובלנית ושוויונית. כיצד אנחנו יכולים לצפות שבנים יגדלו וילמדו לכבד נשים, כאשר אבותיהם משתיקים את אמותיהם?". ויש לה גם הצעה מעשית: לסגור מיד על בית ספר מוסלמי המלמד דעות שהן תועבה בעיני הציבור הבריטי.