על האיחוד האירופי עבר עשור קשה: המשבר הפיננסי, הברקזיט, הבדלנות בקטלוניה. דומה שהאיחוד לא יכול היה לקבל אף רגע של מנוחה. אבל זה עוד לא הסוף – כותב ג'וליאן לאנג, בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת הרטי הגרמנית, באחד מששת המאמרים הזוכים של פייננשל טיימס בתחרות בין אקדמאים צעירים.

האתגרים הנוכחיים מציבים סימן שאלה על האיחוד עצמו: האם מדינות נוספות יפרשו ויפלגו אותו? האם מוטב לנטוש את ספינת האיחוד לפני שהיא טובעת? או שמא פרישתה של בריטניה דווקא תאפשר ליתר מדינות אירופה להתאחד? הסיבות שהביאו לעצם הקמתו של האיחוד מוטלות כעת בספק. יש התוהים האם התועלת של שיתוף הפעולה בין המדינות מצדיקה את מחירו; האם מדינות אירופה אכן חזקות יותר יחדיו או כל אחת בנפרד; והאם האיחוד עדיין מבטיח את השלום ביבשת שלאורך כל ההיסטוריה הייתה מפולגת.

לאנג קובע נחרצות, כי אם אירופה רוצה להמשיך להיות רלוונטית – היא צריכה יותר מיזוג, לא פחות. האיחוד מתקרב לעבר משבר קיומי. מוקדם יותר השנה תיאר נשיא הנציבות האירופית, ז'אן-קלוד יונקר, חמישה תסריטים לעתידו – החל מביטול כל מוסדותיו למעט השוק המשותף, עד ל"לעשות הרבה יותר יחד". יונקר רצה לפתוח את הדלת ליותר אינטגרציה במקום לדון על הצדדים השליליים שלה, אך לדעת לאנג הוא טעה בעצם העובדה שהציב את כל התרחישים במעמד שווה ובכך נתן לגיטימציה למתנגדי האיחוד. הוא גם פנה לאליטה האקדמית במקום לציבור הרחב, ובכך חזר על הטעות שעשו אין ספור פוליטיקאים מהזרם המרכזי.

לכמה פועלי צווארון כחול בספרד, איטליה או יוון יש זמן או יכולת לקרוא את הצעות המדיניות של בריסל? כמה מהם בכלל יודעים שהן פורסמו? במדינות המערב הצליחו תנועות הימין לסחוף לצידן מצביעים צעירים שחשים עוינות מצד הממסד. לעומת זאת, תנועות המרכז והשמאל מתקשות להביא לקלפיות את תומכיהן – שגם רבים מהם מתוסכלים. זו לא בהכרח שאלה של פוליטיקה; הימין החדש פשוט מאורגן טוב יותר.

דונלד טראמפ הוא דוגמה מעולה. הליברלים יכולים לגנות אותו על השימוש בטוויטר, אבל הוא מצליח לשמור על קשר ישיר לבוחריו מעבר להודעות נשיאותיות יבשושיות. כאשר הדמוקרטים מותחים ביקורת על הציוצים שלו, תומכיו רואים ליברלים הלועגים למועמד שהצליח – למרות עושרו – לשכנע את ההמונים שהוא אחד מהם. הן טראמפ והן תומכי הברקזיט נשענו במידה רבה על טיעונים רגשניים וססמאות קליטות, במקום על תוכניות של ממש.

האיחוד האירופי חייב ללכת באותה דרך, טוען לאנג. סטטיסטיקות יבשות וניירות עמדה משעממים אינם הדרך להתחבר לאנשים שמחוץ לבועה של בריסל. הקמפיינים המוצלחים שניהלו עמנואל מקרון בצרפת והמפלגה הדמוקרטית החופשית בגרמניה מראים שניתן לקדם מדיניות של המרכז בדרך הפונה לציבור הרחב. רפורמות מבניות ופוליטיות באיחוד עודן חיוניות, אבל חייבת להתלוות אליהן פנייה יעילה יותר לציבור דרך הרשתות החברתיות. בעולם של רעשי רקע ו"פייז ניוז", אסור לתת למסר של האיחוד האירופי לטבוע במהומה.