במאמרם מתמקדים השניים בשתי גישות אדריכליות תאורטיות שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה: האחת, האתיקה הברוטליסטית והשנייה, הנטייה והעיסוק בחשיפת והטמעת האדריכלות הילידית. לטענתם, שתי הגישות ביקשו את "האוטנטיות" כמרכיב מרכזי בהן ושתי הגישות מצאו את ביטוין בעבודתו של האדריכל אריה שרון, בשלושים השנים הראשונות למדינה.

הם אף מבקשים להוכיח כי "רוח המקום" היה למאפיין מרכזי בזהותו האישית, המקצועית והלאומית של אריה שרון כל עוד יושמה במקום משמעותי עבורו - מדינת ישראל. במהלך סקירת המאמר, נשתדל להרחיב מעט את גישתו כלפי באר-שבע והנגב - אזור שבו, כך נראה במבט ראשון, לא התקיימו באופן מלא טענות החוקרים "ורוח המקום" לא מצאה את מקומה וביטוייה הברור בתכנון האדריכלי במדבר.

השטחים הגדולים באירופה, שהיה צורך לבנותם מחדש לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הוליכו את האדריכלים למלא מרחבים אלה בשיכונים אנונימיים ופונקציונאליים ורחוקים מעקרונות המודרניזם. השיכונים סיפקו לאזרחים את כל שצריך לשרוד בחיים - מים, אור, כבישים, איסוף אשפה ועוד אך כשלו לדעת כותבי המאמר "בהענקת סביבה אנושית מזוהה ורוח המקום".

עקב כישלון זה החלו אדריכלים צעירים מאירופה וארה"ב לחפש אחר סגנון אדריכלי שידע להכיל את המקומיות הייחודית שיש לכל אתר ושמייחדת תרבויות וחברות שונות". על-רקע זה התפתחו שני הסגנונות: הוורנקולר והברוטליזם. הבנייה הוורנקולרית תלויה בתנאי המקום, בטכנולוגיה המקומית ובמסורת רבת השנים. בנייה בסגנון זה נהתה אחר האדריכלות הילידית, בת המקום.

לגבי הברוטליזם לא נרחיב כאן משום שסגנון זה מוכר וידוע ואף כתבנו עליו באחד "הפוסטים". נזכיר רק את האמרה כי אדריכלות זו ניסתה להביע את האוטנטיות המבנית באמצעות הביטוי החשוף של החומר. האדריכלים הישראלים שרובם למדו באירופה, היו קשובים באמצע שנות החמישים, לביקורת על האדריכלות המודרניסטית שהתפתחה בעולם המערבי ולחיפוש האוטנטיות גם באמצעות האדריכלות הוורנקולרית. ייתכן שהפשרה ההכרחית בין שני הסגנונות הובילה לקו "אדריכלי ישראלי" שעליו נרחיב בהמשך.

בנוסף להתלבטות בין שני הסגנונות שהזכרנו לעיל ביקשו הכותבים לבדוק שאלות נוספות כמו: כיצד הותאמו שתי השיטות בהגיען לישראל; האם הברוטליזם הישראלי אכן ביטא את האוטנטיות המבוקשת; האם הגישה הפרו-ילידית ביקשה לתכנן ברוח אדריכלות ערבית-פלשתינית-מקומית; על שאלות אלו ביקשו לענות באמצעות דיון בפרויקטים אחדים שתוכננו במשרדו של האדריכל אריה שרון (1900 - 1984).

כזכור שרון היה בוגר בית הספר לאומנות "באוהאוס" וברוח גישתו המודרניסטית (ייצור מבנים מתועשים וזולים). בשנת 1931 החל שרון לפעול בפלשתינה כיוצר עצמאי. בשנת 1948 עמד בראש צוות המתכננים הממלכתי שהכין את התוכנית הפיסית הראשונה לישראל ("תוכנית אב"/ "תוכנית שרון") ולטענתו, בעת הכנת התוכנית יחד עם צוות מורחב של אדריכלים ומתכננים, הוא לא נכנע לדרישת היזמים או המזמינים (במקרה זה בן-גוריון, הממשלה, מפא"י, אידאולוגיית השמאל) אלא יצר ברוח "האמת הפנימית" שלו.

שרון עמד בראש צוות מתכננים אשר קיבל סמכויות רבות כאשר נדרש לתכנן את מפת ההתיישבות לאורך הגבולות החדשים ברמה הלאומית, האזורית, העירונית, השכונתית ואפילו ברמת המבנה. לאחר יותר משנתיים עבודה, פורסמה תוכניתו שהייתה ברוח "פיזור האוכלוסייה" "ועיבוי הגבולות" ונקראה בשם: "תכנון פיסי בישראל" והיא פורסמה בשנת 1951.

התוכנית כונתה לא פעם בשם "תוכנית שרון" וקיבלה מייד עם פרסומה, את ברכת ראש הממשלה ומנהיגות השמאל. לצוותו של שרון לא היה ניסיון קודם בהקמת ערים חדשות ולכן נבחרו ערי אירופה החדשות ובמיוחד העיר הבריטית הארלו (harlow) מודל ראוי לחיקוי.

נדידת האדריכלות הבריטית לישראל התבססה על מתכננים שהכירו היטב את האדריכלים הבריטיים ומשנתם ששמם יצא ברחבי העולם וכן מהעובדה ששרון נתן את התוכנית לפני פרסומה לביקורת לאדריכל בריטי מפורסם, סר פטריק אברקרומבי, מיוצרי הגישה החדשה שלאחר המלחמה.

בלא כוונה הועתקה מהבריטים תוכנית עיר מפוזרת, מבוזרת, המפרידה בין אזורי המגורים לתעשיה והמכילה פארקים וגנים קטנים בלב השכונות. קראו לשיטה בנייה ותכנון זו "יחידות שכנות" ומערכת המעברים בתוכן וביניהן הייתה סגלגלה.

החוקרים קבעו כי "בחינתם של התכנון האדריכלי ושל התכנון העירוני בראשות שרון מגלה כי בשניהם ניכרת התפישה המודרניסטית, הרואה בפעילות האנושית אמצעי לתיקון עולם. האדריכלות המודרניסטית, הנובעת מתוך החומר, הבטון המזויין והחשוף, העלתה על נס את התיעוש והחשיבה הפונקציונאליים שהתפתחו במהפכה התעשייתית, תוך ביטול מסורת הבנייה המקומית.

גם הערים הבריטיות החדשות ביקשו לתקן את העיר התעשייתית שהתפתחה באופן ספונטני ככתם של דיו, ללא תכנון מוקדם ועם ליקויי זיהום וצפיפות קיצונית". המסקנה שהתבקשה הייתה כי שרון (אשר עמד בראש מחלקת התכנון כארבע שנים וחצי) ביקש "לתקן" את המרחב גם בטרם קום המדינה וגם לאחר מכן, מרחב שהוא היה רוצה לראות בו אלמנטים תכנוניים ומבניים שהזכירו את ערי אירופה משם הם היגרו אך בה בעת יתנו ביטוי למרחב הלבנטיני.

ההתלבטות הייתה כיצד להביא את גבולה של אירופה (בנדידה) אל המזרח התיכון הן באמצעות האדריכלות המודרניסטית והן באמצעות תכנון הערים הבריטי. לדברי האדריכל רם כרמי, הבטון החשוף, שפגשנו בעת בנייתה של באר שבע ביטא את הישירות ואת אופיים המחוספס של היהודים ילידי הארץ והכובד האצור בבטון בא לבטא את הקשר החדש לאדמה - קשר של ינותק עוד. היו שאמרו כי הבטון הזכיר למתכנני שנות החמישים את עמדות "ההגנה" שנוצקו בשנים שלפני הקמת המדינה והברוטליזים נתן לכך את הביטוי האוטנטי.

שרון טען כי "המקומיות" (וורנקולאריות) עברה תהליך של "התמערבות" והחצר, שהייתה עיקרו של הסגנון המקומי הוחבאה והוצנעה מעט, אך לא נעלמה כליל. שרון הקפיד לתכנן אם לא חצר מסורתית אז לפחות משהו דמוי החצר, השומר על קו רציף תכנוני עם העבר. בתאוריה ובכתביו אכן דבק ברעיון זה אך בהגיעו לתכנן את הערים החדשות בנגב - נשכחה אידאולוגיה זו ובמקומה הוא תכנן ערים דלילות ורוויות ירק, השונות לחלוטין מהקסבה וערי המזרח התיכון.

יישום האידאולוגיה הציונית שמפא"י הובילה באותן שנים חייב אותו לוותר על עקרונות תכנוניים ולתת תשובה מהירה לגבי העולים החדשים הבאים בזרם הולך וגובר ולשמור באותו זמן על תכנון המיישם את הישגי הערים החדשות באירופה. בהמשך המאמר סקרו החוקרים את נדידת הברוטליזם לאפריקה באמצעות משרדו של שרון אך בפרק זה לא נעסוק הפעם.

הנוף הפלשתיני שהקסים את אריה שרון היה קיים גם ערב הקמת המדינה אבל לאחר הקמתה, הוא לא ראה בבנייה הערבית יופי או נחיצות. אדרבה, הערים והכפרים הפלשתינים שנותרו על-כנם לאחר המלחמה תוכננו על-ידי שרון כשכונות יהודיות זניחות במערך העירוני החדש. עד כאן הבאנו את עמדות שני החוקרים באשר לתפיסת התכנונית של שרון שבאה לידי ביטוי "בתכנון פיסי בישראל" ומכאן ננסה לבחון האם עמדות אלה אכן תואמות את עשייתו התכנונית בבאר-שבע ובנגב.

עד כמה שישמע מוזר, העובדה שבאר שבע נוסדה באופן מלאכותי ונבנתה כעיר מחוז שלטונית, היא שאפשרה להיווצרותו של סגנון ברוטליסטי שבא לידי ביטוי במספר רב של מבני ציבור. בשנת 1951, מתפרסמת תוכנית אריה שרון שבה מוצע לפתח את באר שבע "כעיר גנים".

בעת יישום התוכנית התגלה שתכנון שכונה א' ובנייתה הוא דוגמה לשלילת הסגנון הישן. היא נבנית למעשה בדומה לקיבוץ גדול הרבה יותר מאשר לשכונה עירונית. זאת משום שבניגוד לערים אחרות בעולם, במעמד דומה, באר שבע היא "עיר מלאכותית" המשמשת את השלטון אך לא צמחה באופן טבעי מכפר שגדל והתפתח והתושבים שהובאו לאכלסה, בתקופות השונות, לא היו "בני המקום מזה עשרות שנים" אלא עולים חדשים, שנועדו להגשים את עקרון פיזור האוכלוסייה.

כך נוצר מצב בו השלטון ומשרדו האחראי לשיכונם בעיר היו לקובעים הבלעדיים לאופי וקצב הבנייה. כך נבנו בית העם, ההוסטל לאקדמאים, בית "מרכז הנגב", קולנוע אורות, שכונה ה' לדוגמה, בית הכנסת, בית רבע הק"מ, בית הפירמידה, השוק העירוני, בית העירייה, אנדרטת חטיבת הנגב, מעונות הסטודנטים, בניין מדעי הרוח והחברה ובניין הפקולטה למדעים, כיכר מרכזית ואודיטוריום של הספרייה המרכזית, בתי הפטיו בשכונה ב' ועוד.

שכונה ה' לדוגמה בבאר שבע נבנתה בסגנון ברוטליסטי בעקבות ביקורו בברלין של ראש אגף השיכון ד' טנא. כתוצאה מביקורו, בנו האדריכלים שתי שכונות ניסיוניות ברמת אביב ובבאר שבע. השכונה בבאר שבע נתחמה על-ידי שלושה תת-רבעים ועל-ידי בניינים ארוכים. ביניהם הוצבו בניינים נמוכים וצפופים שנפרסו על פני הקרקע כשטיחים.

לכל יחידת מגורים תוכננו שתי חצרות קטנות שגודרו בקירות גבוהים. הדרכים שהיו מוצלות וברוחב של שלושה מטר, יועדו להולכי רגל. כל תת-שכונה הודגשה באמצעות מגדל וציר מרכזי ברור לאורכו נבנו בנייניי הציבור. הבנייה מנעה מסופות החול להטריד את התושבים ונתנה צל רוב שעות היום. השכונה על-אף שהזכירה את מרקמי הבנייה הצפופים של הקסבה, נבנתה על-פי פרויקטים של אדריכלים מערביים שבנו באותה עת במרוקו ובאלג'יריה.

הסגנון הברוטליסטי הפגין התייחסות לאור הבוהק המדברי באמצעות תכנון של התכנסות המבנה פנימה ושטחי הצללה חיצוניים ופנימיים. בניין הקונסרבטוריון העירוני בבאר שבע שנבנה בשנת 1970, מדגים את יישום העקרונות הללו והוא נראה "כמבצר שהתקפל לתוך עצמו".

עם זאת הברוטליזם נתן חופש לכל אדריכל לבטא את הפן האמנותי שלו. בספרית ארן שבמתחם האוניברסיטה הגישה לאור הבוהק הייתה קצת אחרת בהנחה שהאור עלול להזיק לספרים אם יגיע באופן ישיר. כך גם במבנה "יד לבנים" שליד העירייה, שם המבקר חש שהחדרת האור נעשתה בדרך לא ישירה אולי כדי להשרות אווירת קודש ורצינות.

האדריכל והפסל דני קרוון שבנה את אנדרטת חטיבת הנגב בין השנים 1963 - 1968, רתם את האור כדי לתת קצב ולשרטט קווים וצורות לאלה החווים את האנדרטה על שלוחותיה כפסל סביבתי מרגש.

האוהל המדברי-נוודי - צורת האוהל המדברי שוקע במספר מבנים ברוטליסטיים בעיר: במעונות הסטודנטים, בבית הפירמידה, בבית הכנסת "הכיפה", בקולנוע אורות שננטש ב-2014, בבית הכנסת של העדה הבבלית, ובמרכז הנגב. על-אף שהמבנה עשוי מבטון השכילו האדריכלים לשוות לו צורה ארעית והקנו למבקר תחושה שהוא אורח רצוי באחד מהשבטים סביב.

החצר הפנימית - אלמנט זה שוקע במבנים ציבוריים שאורגנו סביב חצר פנימית ים-תיכונית. כך זכו השוהים בבניין להצללה של שעות רבות משך היום וממיזוג האוויר הלוהט של הקיץ. כך נהגו האדריכלים בעת שבנו את מבני בית החולים ע"ש סורוקה, בית הפירמידה, מבנה הפקולטה למדעים במתחם האוניברסיטה, מבנה השוק היהודי ובבית העירייה. החצר הפנימית מעניקה מרכז למבנה המאורגן סביבה בתחושה שבחצר - כולם נפגשים, כולם שווים והיא מעניקה למבקר את הרוגע והחשיבות באותה המידה.

הקסבה - בשכונה ה' לדוגמה נעשה מאמץ לשקע את מרקם הקסבה בשכונה עצמה. כך תוכננו רשת של סמטאות צרות ועקלקלות הפונות אל קירות אטומים שרק שערים פעורים בהם. הרחוב - על-אף שהמרכיב האורבני של רחוב על מרכיביו היה בחסר בבאר שבע, בכל זאת תוכננו מבנים שרחוב פנימי "מזין" אותם וכך התגברו על החסר. תופעה זו ניתן לראות בהוסטל לאקדמאים ובבית רבע הקילומטר.

הברוטליזים בבאר שבע אינו אסתטיקה אלא אתיקה. הברוטליזם בבאר שבע ניסה להגדיר ולענות על השאלות כמו: מהם מאפייני המקום המדברי השופע אור ובוהק, המכיל סערות אבק בטמפרטורה גבוהה, מה משמעות המסורת של האוהלים משכנם של הנוודים, תפקיד החצרות הפנימיות וחשיבותה המסחרית-חברתית-כלכלית של הקסבה התוססת.

דווקא בבאר שבע, מקום בו התקיימה מסורת ארוכה של הכוונה שלטונית על סגנון הבנייה מצא הברוטליזם שהגיע ארצה מאירופה שפה אדריכלית שתרגמה את המבנה לתנאי המדבר. באופן כמעט אבסורדי, אפשרה האדריכלות הממלכתית שהובלה בידי משרד השיכון את פריחת הברוטליזים שהיה בו מגע וחותם אישי, והוא פרח בשטח הניסויים הגדול שהתפרס על העיר כולה.

ממחקרם של שדר ויעקובי הוברר כי הפתרונות האדריכליים בבאר-שבע ובעיירות הפיתוח היו סוג של "תערובת" בין הגישה הברוטליסטית לבין הגישה מכבדת מעריכה ואף מחקה את הסגנון המקומי שהתפתח עשרות שנים קודם לכן.

להערכתנו, יש להוסיף ולהדגיש שהתערובת הזו התקבלה בעיקר בשל התנאים החיצוניים-פוליטיים של הנגב בשנות החמישים והם: מחסור בכוח אדם מיומן, מחסור בתקציב, חובת קליטת מאות אלפי עולים חדשים שבאו מתרבות ומסורת אחרת, החובה לספק להם מעון, מזון ותעסוקה ומאמץ לבנות מהר ובכמויות גדולות את המדבר כפי תביעת האידאולוגיה הראשית שדוברה היה בן-גוריון.