להלן ציטוט מדברי האדריכל מוטי בן-חורין: היום במדינת ישראל, השלטונות – המרכזי והמקומי, מתעלים על קודמיהם הבריטים ברמה הראויה להירשם בספר השיאים של גינס! מערכת שלטונית העוסקת בקבלת היתרי וזכויות בנייה, הפכה לתהליך שמהווה התעללות בכל מי שבונה. התהליך הפך לגורם עיקרי לסיאוב, לשחיתות ולהתעללות בבונים, כשהתוצאה הינה עלות הדיור פי עשרה [10] מהעלות שהייתה יכולה להיות אם וכאשר נחיה ביושר בתוכנו, בין כל העוסקים הרבים מספור המנצלים עכשיו ככל יכולתם את הזקוקים לשירותיהם. אם ואולי פעם נזכה או נכפה על השלטונות לשרת את העם ולא לגזול אותו. אין פלא שנושא הבנייה הביא לבית הסוהר בונים, בנאים, קבלנים, פקידים, מהנדסי עיר, עוכרי דין, ראשי ערים וראש ממשלה. יותר נורא שהביא לכך שצעירים נאלצים, בניגוד לרצונם, לרדת מהארץ בגלל מחירי דיור מפלצתיים.

יש כמה 'כתמים' בשמש טיעוניו הזוהרים – אבל הם מובנים בהחלט (מתוך ידע אישי) למרבית בני הציבור ובמחיר שווה לכל נפש. כלומר, אנחנו קונים. בסיכומו של דבר, הגדלת היקף הבנייה בארץ (במתכונת הנוכחית) תביא שפע קבוצות עובדים סינים לפה, גדודי ראיסים מחברון ואגודות שמור-לי-ואשמור-עליך של 'חברת שמירת-דמי-חסות'. היכן פה הפרנסה ליהודים גבירותיי ורבותי? למי בכל ארגוני המופת האלה אכפת מהיהודים?

דברי האדריכל המכובד והמנוסה מזכירים לי את 'אגודת המשתמשים' בתעלת סואץ של הימים ההם. התעלה הייתה טובה לכל המדינות, לחברות הספנות, לקבוצות הלחץ הבינלאומיות, לתאגידים, ולטייקוני השלטון שבעולם. לכולם היה אכפת כשנאצר חסם אותה. אבל למי מכולם היה אכפת שעצרו שם את היהודים? באה התקפה ישראלית וחרבנה ל'כולם' את החיים... זה מזכיר גם אותם ימי עבר מפוארים כשהיינו אימפריה אדירה באפריקה וגולדה חילקה מלגות לסטודנטים ילידים.

במסגרת מדיניות זו נשלחתי לשם גם אני אישית, לבנות ולהיבנות. המשטרה המקומית התפרנסה עכשיו בכבוד מהחזרת ציוד שנגנב, לכאורה, ממוסכי החברה שלנו. נתיבי הכנסה עלומים נפתחו בשפע. השוטרים החרוצים והנבונים צירפו לעצמם גם את עסקי החשמל והדואר. והמשטרה החלה למנוע, בחריצות מתלהמת, גניבת כבלים מעל העמודים הרעועים. זה כמובן דרש ממנה להקצות כוחות יום וכוחות סער בלילה, והחברה שלנו שילמה כופר נפשה של חברת החשמל ושל דואר העניים. עשינו זאת כדי לכפר על זרימת רווחים מופרזים, קפיטליסטיים לחלוטין, בדולרים, במדינה זרה לחלוטין, שותתת נפט.

איך שהגענו למקום ופתחנו חשבון בנק הוא החל שותת והומה שוטרים, פקידי ממשלה, וסניפי בנקים שנוצרו בשל הצורך החיוני לקיים אותנו בכבוד, לכאורה. אמר לי אז שר בכיר בממשלה, החישוב שלנו די-פשוט: על כל אקס-פטריוט אחד צומחת פטריה של פחות-או-יותר מאה וחמישים מקומיים. זה טוב לכלכלה. בעתיד אולי נצליח לדחוס עוד עשרים איש למשוואה...

בבנקים שאיתם עבדנו (עבדנו עם כולם) נוצרה מחלקה מיוחדת לחברות זרות עם פקידות נוצצת ומעונבת שגבתה עמלות נכבדות עבור מציאת טפסים שלכאורה אבדו במבוך הביורוקרטיה שאותה יצרו בעבר הרחוק קולונלים בריטים. לא שהיה צורך מוחשי בפקידים. אותו שר הסביר, אנחנו בעצם שונאים כמוכם את מכת הביורוקרטיה, אבל היא זו שמפרנסת אותנו. אצלכם מתפרנסים גם מחקלאות, מבנייה ומתעשיה, ואצלנו מצריכה. ביורוקרטיה הייתה ונותרה אסטרטגיה של אומה מתעשרת לפזר טיפ טיפה מרווחי הנפט בקרב תושבים חסרי אונים, המתגודדים בערים מנופחות, לפני שהשליטים בעלי הזרוע חוטפים וגורפים את הערימות לכיסיהם הפרומים.

אפריקה - ישראל

צ'יף שבתאי, שריף המשטרה בעיר, הביא עמו כפר שלם ממחוזותיו ההזויים, והושיבו, על עזיו, תרנגולותיו וזאטוטיו סביב ביתו המשוריין להגנה ומחסום מפני אויביו הפוליטיים. מטעמים כלכליים אפף את באי ביתו במשרות שלא היו ולא נבראו עד כה במנהל הממשלתי והציבורי. בין השאר מינה רבים מבני הכפר לשוטרים ולפקחים עירוניים ללא נשק חם. הללו הקימו לעצמם, מתוך יוזמה אנושית ברוכה, נקודות ביקורת בכל הצטלבות כבישים ונקודות התורפה שהובילו לקזינו, לבתי הקפה הלבנוניים, לבתי הזונות המכובדים כמו גם לקניון היחיד בעיר שבו שרצו וקנו נשים לבנות מוצרי שוק שחור כמו סיגריות אמריקניות, וויסקי שאינו מכיל שתן וחשיש מנופה. שם שתו תה פייב אוקלוק ואכלו בתיאבון קלאב-סנדוויץ' בכל שעה משעות היממה עם הג'ין-טוניק הנצחי. בנקודות הביקורת עצרו כל מכונית שבה נסע לבן כדי ללבן עמו נושא בוער. כמה שטרות השתלשלו בדרך-לא-דרך ומצאו דרכן גם לחיקו של צ'יף שבתאי, היזם הראשי של תנועת ההתיישבות העירונית. אבל זו היתה, כמובן, כברת ארץ שעברנו על בשרנו באפריקה רחוקה... זה לא מתאים למדינה נורמטיבית ודמוקרטית עד לשד מערומיה כמו מדינת היהודים של הרצל ובן-גוריון. פה הדברים נעשים אחרת, תודה לאל, ואפילו בתוספת חכמה. פה קיימת רגישות שלטונית נאותה כי הדברים נעשים תמיד על חשבוננו, לא על חשבון כמה מאות מיליוני פסיכים יחפנים שחורים, תרתי-משמע, שלא מעניינים אפילו את אושיות השמאלנות בתוכנו. ולכן פה את המחסומים בכבישים מקימים אך רק נגד הנצלן היחידי במשק - הממשלה. קבוצות לחץ קטנות ועלובות של נכים, חולי סעד, יתומים עם אלמנות, ושמאלנים קוצניים יוצאות לצמתים. לקבוצות גדולות יותר, כמו ח"ח ונמל-אשדוד, יש יד נצחית על השאלטר, כמו שנאמר ב'שופטים', "וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם"...

בדיון על בקבוק וויסקי מעושן במשרדו המרווח של השריף-הצ'יף הוא מסביר לי בסבלנות מדוע הכפר שלו הובא לעיר והשתלט עליה. אלה בני ביתי, המשפחה שלי, האחים והאחיות, אמר. משהו שבמערב לא מבינים היום. אצלכם קראו לזה בעבר הרחוק גילדה. את הבן שלי, או אפילו את בן-אחי אני יכול להשליך לרחוב שילך לחפש פרנסה ולהתקיים במקום אחר? דבר כזה, אדוני, בכלל לא מעוגן במסורת שלנו, בתרבות שלנו. אצלנו אב דואג לילדיו כמו ציפור לגוזלים בקן. לכן אני מסדר לכולם משרות במשרדי ממשלה, במשטרה ואצל הקבלנים הגדולים. אני דואג לפרנסתם. הקבלן שלכם להובלות הוא בן אחי, הילדים שלי עובדים אצלכם כמכונאים. איזה ילדים, איפה? נזעקתי. אתה לא יודע? הוא צחק, הם לומדים באוניברסיטה אבל רשומים אצלכם אחרי הצהרים, כי אתם מאוד חרוצים ואתם עובדים גם בערבים. איזו אוניברסיטה? שאלתי. אההה, הוא שקע במחשבות, אני חושב שבקליפורניה. אני צריך לשאול את האימהות שלהם. אצלכם משהו השתבש, אתם לא דואגים לילדים שלכם. כשהם מתבגרים הם משנים את שם המשפחה שלהם שיתאים לממשלה, לאקדמיה, לאשה. רק לא לאב-המשפחה שלכם. בעיניך זה כבוד? זו תרבות? אני לא מוכן לחיות במקום שאבא לא יכול לחבק בכבוד את המשפחה שלו. כל הכפר הזה מסביב הוא חלק מהמשפחה שלי – וזה הכבוד שלי. כבוד אתה צריך לטפח. אצלכם מתגוררים בקופסאות כמו סרדינים ומסלקים את הילדים מהבית ברגע שהם מתגייסים לצבא. אומרים להם להקים משפחה בעיר אחרת. זו מסורת, לדעתך? בעיני זה נחשב הרס, קניבליזם. הוא צחק, השריף. עד היום איני יודע כמה לעג וכמה חמלה נמסכו בדבריו הבוטים. הוא החשיב אותי לחבר קרוב במיוחד, אחרי הכל זרם כסף בעורקינו.

כולנו בני-חורים

היום הפכה המדינה העשירה של הרצל ושלנו למוקדי תעסוקה מהסוג האפריקני המסורתי. כל סדרי השלטון שלנו מיובאים מאפריקה המשוונית ומיושמים בהרחבה, שווה בשווה, במשרדי ממשלה, בעיריות וברשויות מקומיות, בחברות סמי-ממשלתיות, בחברות ציבוריות, בארגוני סעד ובעמותות, במפעלים, במוסדות אקדמיה, בחברות בורסאיות גדולות הנתונות לכאורה לפיקוח ציבורי, מו"לים ובעלי עיתונים, טייקונים מקושרים, מפלגות ומנהיגיהן, מוסדות שלטון וכדומה. יש המון כסף באוויר ולא צריך להתכופף כדי ללקט אותו.

גם חברות הבנייה עושות חיל רב, שנאמר ביחזקאל: "עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ". הקליקה (סוג של חונטה או גילדה) הבנאית בישראל שווה ברמת מורכבותה ואופי סודותיה לארגון הבונים החופשיים, וקשה לדעת מי מהם עשיר יותר. הקליקה הבנאית כוללת טייקונים, חברות יזמיות/קבלניות, אדריכלים מפוארים ובעלי-שם ושמן טוב, פקידים בכירים מתוקשרים בארגונים וחברות מפתח וכדומה כמפורט למעלה. במועדון הסגור הזה 'סוגרים' מכרזים בשיטת 'תן-וקח'.

שיטת המכרז הסגור והמוסכם מראש מאפשרת לפקידים בכירים-חרוצים, המייצגים את מקורות הכסף הממשלתי-ציבורי, להניע אותו מפה לשם בחשאיות ללא פיקוח ממשלתי וללא התערבות ביקורת המדינה ו/או המשטרה. באפריקה זה נעשה בצורה הבסיסית והפרימיטיבית ברחוב, ליד נקודת הביקורת, כששוטר מרופט מושיט את ידו ונוגס בארנקו של ה'לבן' הזר כדי לאפשר לו לכאורה תנועה חופשית. ולמדנו, קל-וחומר, שחופש הביטוי והתנועה שווים הרבה כסף, גם בארצות התרבות של המערב.

בתוך המכרז, שהפך במהירות לחוזה, טמונים אוצרות שבמהרה יתגלו ויועברו בסתר לתעודתם. אחד מהם הינו "שווה ערך". כתבתי על כך בערך לפני שנה. שני בהם ולא פחות בערכו וחשיבותו הינו החריג. החריג נותן תוקף להזזת סכומי כסף לכל חור במסגרת החוזה בטיפולו של רובד אנשי המקצוע לכאורה. הקבלן היה אמור לבצע זיגוג בעובי 5 מ"מ ועכשיו הגיעה דרישה של האדריכל ויועץ הזיגוג לבצע זיגזג עם זיגוג בעובי 8 מ"מ. זה דורש אמצעים חדשים מלופפים בתוספת נאותה לקבלן. לחלופין וחיפופין, היה על הקבלן לבצע מערך גופי תאורה שמחירם כ-4,000.00 שקלים ליחידה והנה שונו היחידות. עתה מחירן 50,000.00 שקלים ליחידה. במסגרת החריג ישנם גם חיפופין בכיוון ההפוך. הייתה על הגג מזחלת אלומיניום 2 מ"מ והיא שונתה לפח מגולוון בעובי זה. הקבלן, באדיבותו, 'בלע' את השינוי ללא כל דרישת תשלום נוספת. כבלי מתיחה בקוטר 20 מ"מ מפלב"ם (נירוסטה) הפכו בהבל פה לכבלי פלדה עם צבע. לא נרשם כל שינוי במחיר היחידה. חריג שנדחה בעבר והוא דרישת תשלום של מיליון שקלים וחצי עבור שימוש במנופים נוספים בעת הרכבת קונסטרוקציית הפלדה של הגג – אושר לתשלום בעקבות ישיבה סוערת שבה איים הקבלן שהוא מקיז/יקיז דם. לאחר אישור התשלום התנצל הקבלן וטען שהוא מקיז דם בפרויקט בשל הפסדים שלא נלקחו בשום חשבון.

לסמן V בכל מחיר

הפכנו לאומה צ'רצ'ילינית בלב המזרח התיכון. מניפים יד. מכים או נכנעים, מסמנים V. חברה קבלנית אמורה להעסיק אנשים מוסמכים כבקרי איכות בכל תהליכי הבנייה. אבל היא גם שואפת לחסוך בהוצאות. ולכן ממנה את שומר הלילה גם כבקר-איכות ביום, או להפך. האיש אמור לבקר אלף ואחת פעולות אחרי כל לילה ולילה אבל במציאות הוא מנמנם במחסן. במשרד עובדת פקידה אחת מיובשת שעות נוספות במרץ ומסמנת V גדול בכל פעילות שנעשתה או תיעשה בבניין. ראיתי במו עיני והפקידה לא מכחישה. פשוט, היא אומרת, זה חיסכון עצום בכוח אדם, למה לא? פעם או פעמיים בחודש היא מסמנת V לכל הפעילויות שהיו אמורות להתבצע ומדווחת שיש והיה ביצוע. רצתי עם הסיפור הזה למשרדו של מנהל הפרויקט. הוא שמע את הסיפור בתוספת העוויה יגעה על פניו, מודע להוויה. אז מה קרה? הוא שאל אותי. לפי החוזה הקבלן אחראי לבצע ביקורת איכות, הוא גם אחראי לאיכות עצמה. חתימה על הטפסים מאששת את אחריותו – למה לא להסתפק בזה?

הקומפלט

שלישי בהם ולא אחרון - הוא הקומפלט. זו מילת קסמים עמומה שבולעת אוקיינוסים של תהיות, ספקות, אי-התאמות וחוסר דיוק מסורתי. הקבלן מגיש את התביעה הכספית בחריג כשהיחידה הינה קומפלט. קומפלט שמגיע לחשבון סופי כיחידה אינו ניתן למדידה. הוא מורכב מכמויות בטון, אולי גם פלדה, תשומות של כח-אדם, שבירה וקידוח, יציקות חדשות וכדומה כאוות נפשו של הקבלן. לכל תת-סעיף מסעיפי החריג יש גם כמויות (שלא נמדדו) עם מחירים הלקוחים מסעיפים קיימים בחוזה. הכל מצטבר לסכום אחד – הוא הקומפלט. חוגים מקצועיים במנהלת שואפים לפרק את הקומפלט לאותם רכיבי תת-סעיפים שבחריג (לקוחים מכתב הכמויות החוזי) ולאפשר מדידתם בסעיפי הכמויות של החשבון. לפיכך ברוב המקרים מבוטל החריג הקומפלטי ומרבית סעיפיו עוברים/חוזרים לסעיפי כתב-הכמויות. בסופו של תהליך כזה נותרים רק תת-סעיפים מועטים שהם בבחינת חריג. קומפלט של 1 מיליון שקלים יהפוך לחריג של 25 אלף שקלים וכל שאר סעיפיו יועברו למדידה שגרתית במסגרת סעיפי כתב הכמויות. זה אמור להיות התהליך ההגיוני, המתקבל על הדעת. אבל מנהלת הפרויקט מאשרת, במקרים מסוימים, קומפלטים המכילים כמויות שלא נבדקו מעולם (ולא ייבדקו לאחר האישור) כאשר קיים חשש יותר מסביר שסעיפים רבים בקומפלט כבר נמדדו בעבר ואושרו במסגרת סעיפי כתב הכמויות.

שיטת עבודה זו מאפשרת למנהלת ולפקידי המזמין גמישות כשנדרש לשחרר לחצים של קבלן זועף ומאיים. זה עולם של קבלנים והפקיד האמורפי הממשלתי יעשה ככל יכולתו להישאר בצללים ולתת לדברים לזרום. עוד נדבר עליו ועל הנזקים שהוא גורם למוסד שאותו הוא משרת, למדינה ולחברה. לצורך הבהרה תמציתית אני מבקש להביא משל אירופי ולהבדילו אלף אלפי הבדלות מהנמשל של תעשיית הבניין: רוצחי הספורטאים במינכן שוחררו על-ידי ממשלת גרמניה שהעניקה לארגוני הטרור שחסו בצלם של צ'אושסקו וברז'נייב סכומי עתק כדי שלא יפגעו בגרמניה ויעתיקו את משקל הכובד של פעילות הטרור לאזורים אחרים. מיד החל הטרור לפרוח... גם כלפי הפלשתינים של אוסלו ומאז נקטה ממשלת ישראל (שלא לדבר על האירופים) באותה שיטה של כניעה לדרישות כדי למתן את חרצני הזעם, האיבה ושפיכות הדמים. זה הואיל?

המשך יבוא.