באופן לא מפתיע, נאום אסטרטגיית הביטחון הלאומי של הנשיא דונלד טראמפ (18.12.17) והמסמך בן עשרות העמודים שנלווה אליו, מעוררים תגובות מנוגדות בארה"ב – על-פי קווי החלוקה הברורים בין תומכי הנשיא לבין מתנגדיו.

יו"ר בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ, אומר במאמר באתר פוקס ניוז, כי נאום זה ייכנס להיסטוריה לצד אלו של הנשיאים הארי טרומן ורונלד רייגן – אשר עיצבו את שתי המערכות האסטרטגיות המוצלחות של ארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה. טרומן קבע שארה"ב צריכה להתייצב מול בריה"מ, ואת עיקרי מדיניותו ניסח במסמך סודי ביותר משנת 1950 שעיצב את מדיניותה של ארה"ב למשך 30 שנות המלחמה הקרה. ואילו רייגן, בשורה של נאומים ויוזמות אסטרטגיות, קבע כיעדים את הבסת בריה"מ והרחבת החרות – ו-11 שנים לאחר בחירתו בריה"מ קרסה.

בעידן הדומיננטיות האמריקנית שלאחר נפילת בריה"מ, טען הנשיא ג'ורג' בוש האב שאנו עדים ליצירתו של סדר עולמי חדש. פרנסיס פוקויאמה, בספרו "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", טען שהדמוקרטיה הליברלית ניצחה ושהיא אשר תעצב את פני העתיד. אולם מעיר גינגריץ, התברר שספרו של רוברט קפלן "האנרכיה המתקרבת" היה מדויק יותר.

ארבעה נשיאים – בוש האב, ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה – בנו את מאמציהם האסטרטגיים סביב שיטה רב-מוקדית אותה הגדירו עורכי דין, דיפלומטים והתקשורת האליטיסטית. הפער בין החזון האידיאליסטי שלהם לבין המציאות היה מהמם. אסונות בוונצואלה, לוב, חצי-האי קרים, סוריה ומקומות נוספים הוכיחו את קריסת פנטזיית "הסדר העולמי החדש".

הקמפיין של טראמפ התמקד בכשלונות אלו במדיניות החוץ כחלק מרכזי מפנייתו למיליוני אמריקנים. ביקורתו של המועמד טראמפ הייתה כנה, וכעת הנשיא טראמפ מחליף את הדוקטרינה הכושלת של העבר. טראמפ כיוון את צוותו במשך שמונה חודשים, כאשר הם סקרו את המציאות החדשה ואת השינויים האסטרטגיים הדרושים כדי שארה"ב תהיה בטוחה. הנאום הוא הצעד הראשון באסטרטגיה זו.

אישאן ת'רור, הפרשן הבינלאומי הבכיר של וושינגטון פוסט, טוען שבנאום לא היה שום דבר חדש, ושטראמפ פנה בו לבסיס הימני-לאומני שלו. קיים פער עצום בין מילותיו של טראמפ לבין מדיניותו: בעוד המסמך שהכינה המועצה לביטחון לאומי משקף גישה רפובליקנית מסורתית לענייני החוץ, לא ניתן לתאר כך את הנאום אתמול כמו גם את יתר דבריו של טראמפ ואת התנהלותו. פרשנים, מחוקקים, גנרלים וממשלות זרות צריכים כעת לבחור בין שורה של סתירות, ות'רור מצביע על המרכזיות שבהן.

מסמך האסטרטגיה מציין הן את סין והן את רוסיה כ"מדינות הנחושות בדעתן להפוך את כלכלותיהן לפחות חופשיות ופחות הוגנות, להגדיל את צבאותיהן ולשלוט במידע ובידע כדי לדכא את עמיהן ולהרחיב את שליטתן". טראמפ לא אמר דבר לגבי רוסיה, אלא שיבח את ולדימיר פוטין שהודה לו בסוף השבוע על סיועה של ארה"ב בסיכול פיגוע ברוסיה.

המסמך מתייחס ל"ערכים אמריקניים" – ביטוי היקר לליבו של טראמפ, שמציג חזון זהותי ותרבותי של ארה"ב השונה מאוד מזה של קודמיו. "לא יכול להיות שוויון מוסרי בין מדינות המכבדות את שלטון החוק, מעצימות נשים ומכבדות את זכויות הפרט לבין אלו שמתאכזרות ומדכאות את עמיהן", מכריז המסמך. טראמפ מצידו הנמיך את המסר המסורתי של ארה"ב בנוגע לדמוקרטיה וזכויות האדם.

המסמך קובע שארה"ב חייבת "לשדרג את יכולותיה הדיפלומטיות כדי להתחרות באווירה הנוכחית". אבל טראמפ מקצץ בעשרות אחוזים את תקציבו של משרד החוץ, והשר רקס טילרסון עלול למצוא את עצמו בחוץ בחודש הבא.

בדיון על הסכנה מצד מוסלמים קיצונים, המסמך משתמש במילים "טרור ג'יהאדיסטי" במקום "טרור מוסלמי קיצוני". זהו אותו ביטוי בו השתמשו ברק אובמה והילרי קלינטון – ואשר גרר התקפות קשות מצד טראמפ עליהם.

לטענת ת'רור, יש סימנים נוספים לכך שאיש אינו יודע מי מנהל את מדיניות החוץ האמריקנית. בנאומו נטל טראמפ את האחריות לפרישה מהסכם פריז בנושא שינוי האקלים ולסירוב לאשר שאירן עומדת בתנאי ההסכם איתה. אולם בשבוע שעבר הוא עצמו חתם על חוק המגדיר את שינויי האקלים כ"איום ישיר על הביטחון הלאומי של ארה"ב". ואילו בנושא האירני סירב הקונגרס בשבוע שעבר לחדש את העיצומים והחזיר את הכדור למגרשו של הנשיא. מה שמתרחש הוא, שעוזריו של טראמפ דנים ברצינות בנושאים חשובים, רק כדי שהוא עצמו יגיע ויהפוך הכל – ובאווירה כזאת לא ניתן לגבש אסטרטגיה של ביטחון לאומי.