בפרשת השבוע אנחנו קוראים על איחוי השבר בבית יעקב, התוודעות יוסף אל אחיו, ירידת יעקב עם כל בני ביתו למצרים והמפגש המרגש ביניהם. כשמנסים לתרגם לשפה של ימינו את המעברים בחייו של יוסף מאסיר נעדר זכויות בבית הכלא דרך המעמד הבכיר שאליו הגיע, לכאורה ללא הכנה מוקדמת, ועד ההחלטה שלו להתוודע אל אחיו, די בקלות מזהים שני מעברים מרכזיים; הראשון הוא האכפתיות שגילה כלפי שני האסירים שהיו עמו בבית הסוהר, שר המשקים ושר האופים, שקמו בוקר אחד כשמבט מוטרד על פניהם. יוסף התעניין (בראשית מ): [ז] וַיִּשְׁאַל אֶת-סְרִיסֵי פַרְעֹה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו--לֵאמֹר: מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם. ומכאן התגלגל שפרעה שמע עליו בזמן הנכון.

בפרשת מקץ, שעליה לא כתבנו השנה, יוסף פוגש את אחיו ומתנכר אליהם. הוא מעמיד אותם במבחנים קשים כאשר השיא מגיע בסוף הפרשה, שתילת הגביע בתיק של בנימין והאשמתו בגניבה. התורה אינה מרבה בפרטים שיעניקו צבע אנושי להתרחשויות, אבל חז"ל משלימים עבורנו את החסר וגם כל אחד יכול לדמיין לעצמו את התגובות של בני יעקב. אבל היה ביניהם אחד שלקח אחריות; לכאורה כי לא הייתה לו ברירה, יעקב נאלץ לשלוח איתם את בנימין כי זה מה שדרש השליט המצרי שאף החזיק את שמעון כבן ערובה, אבל הוא עשה זאת רק לאחר שיהודה התחייב בפירוש (פרק מג): [ט] אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים.

כעת יהודה עומד מול (יוסף) השליט המצרי שגוזר את דינו של בנימין (פרק מד): [יז] ...הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם. בשלב הזה יהודה ניגש אל יוסף ומדבר אליו מכל הלב. הוא מזכיר את הדרישות שיוסף דרש רק מהם, להביא אליו ולהציג בפניו את אחיהם הקטן כדי שיאמין להם שאינם מרגלים, וכעת הוא דורש להשאיר אצלו את אותו אח קטן כעבד. אבל, מוסיף יהודה, הוא אינו יכול להשלים עם דרישה זו של יוסף והוא מעלה הצעה חלופית: [לג] וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. והנימוק שלו פשוט: [לד] כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. ולכאורה, ההעדר שלו יהיה יותר קל ליעקב?

רע מבחוץ וטוב מבפנים

אכן, אין לדעת כיצד היה מגיב יעקב להעדרו של יהודה, אבל ברור לגמרי שהעדרו של בנימין היה גורם לו שברון לב חסר תקנה. כי הרי הוא היחיד שנשאר לו מרחל, אשתו האהובה, אחרי אבדן יוסף, והאחים כולם ידעו עד כמה הוא קשור אל בנימין. בכל אופן, כן גנב את הגביע או שסתם העלילו עליו, יהודה אינו מוותר על שיחרור בנימין והולך עם זה עד הסוף. וכאן יוסף נשבר, העקשנות של יהודה הוכיחה לו שחל שינוי אמיתי ביחסם של האחים למושג האחווה והוא מתרגש מאוד (פרק מה): [א] וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. זרים אינם אמורים להיות נוכחים במעמד כל כך אישי ומשפחתי.

יוסף נשאר בחדר עם אחיו בלבד ורק אז הוא נחשף. הוא לא יכול להכיל את ההתרגשות: [ב] וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. ומתוך הבכי הוא מתוודע לאחיו והם נכנסים להלם: [ג] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. הוא מבין אותם ומסביר להם כי כל הרעות שחשבו עליו היו מכוונות מלמעלה, בהשגחה פרטית: [ה] וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם. והאחים עדיין בהלם, הם לא מסוגלים לדבר; ויוסף ממשיך לדבר, להסביר את מהלכי ההשגחה העליונה. עוד כמאה מלים הוא אומר להם וזה לא מספיק. עד אשר: [טו] וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

לכאורה, כאן היו אמורות להתבטל סופית אי-ההבנות והמתח שנוצר בעקבותיהן בין בני יעקב, אבל אנחנו יודעים שזה לא מה שקרה. אנחנו יודעים שאי ההבנות נמשכות עד ימינו אלה, ולא נעדר גם המתח, שלעתים קרובות הוא נהיה בלתי נסבל. יש להניח שהאירוע האחרון, זה שבו נמצא הגביע בתיק של בנימין והוא הואשם בגניבתו, יצר גם הוא מתח בין האחים. המדרש מספר ש(לפחות חלק מ)האחים האשימו את בנימין וביזו אותו, אבל הערבות של יהודה, התעקשותו שלא להפקיר את אחיו הצעיר גם אם חטא לכאורה, שינתה את כיוון התנועה של בית יעקב אל עבר יעד חיובי, אל עבר האחדות. וזה בדיוק מה שחסר לנו כיום, ערבות הדדית שתהווה יסוד מוצק לאחדות בינינו.