אני כבר לא צעיר. כבר ראיתי הרבה, ושמעתי נדמה לי כמעט כל שאפשר לו לאדם לשמוע, ואודה גם כי מה שאני יכול עוד לומר, כבר אמרתי מזמן או אמרו אחרים. לכן, בשעה שאני מתפנה לצפות באתרי החדשות בארץ הזאת הסוערת תמיד, אני מצפה רק להיות מופתע. לראות מה שלא ראיתי עדיין, לשמוע קול מקורי, לעקוב אחר דיון בו לפחות אחד מן המשתתפים יאמר משפט שאינו זה שהייתי נשבע שהוא יאמר עוד לפני שהוא פתח את פיו.
זה לא קורה.
אני עובר מרשת לרשת. פרצופיהם של המגישים והמגישות, המראיינים והמראיינות, שונים, מגוונים, מעוגנים בערוצי התקשורת בהם הם מככבים. כל אחד ואחת בהם ניכר באמנות ההגשה האישית, הקול, שפת הגוף, לעיתים גם הקריצה, או השתיקה האמורות לשדר קורטוב דרמה. אבל, סוף דבר, המרואיינים הסדרתיים, הזוכים משום מה לעדנה על-ידי המארחים כולם, הופכים את המגישים ואת המגישות עצמם למשוחזרים עד שלא נוח להבדיל ביניהם. זה אחד מסודות המדיה. המרואיין מקרין על המראיין.
דומה כי בכל האולפנים יש אותה רשימה של אותם דוברים ואתם פרשנים מוזמנים ואותם הרכבים של 'פנליסטים', אחד או אחת זועק, אחד או אחת מעליב, אחד או אחת נעלב, אחד או אחת ממתיק סוד, אחד או אחת מזייף עובדות, פעם בערוץ אחד ופעם באחר. וכולם כאחד בבליל אחד בולעים מיקרופונים בסעודה משותפת של רעש ממנו עולים מדי פעם שיירי דברים המזהים את אוריהם הבלתי נמנעים.
איש לא מצליח להפתיע. הימין אומר בדיוק מה שמצופה מן הממוצע הימני הרדוד השווה לכל נפש ימין. כך גם השמאל.
מתנחלים יאמרו מתנחלית. חרדים חרדית. ערבים ערבית. פרשנים פרשנית. אקדמאים למדנית. אין לי ספק כלל כי יש דבר כזה בעולם, איש ימין האומר משהו ימני שאיננו דומה למה שאמרו כבר, לא בתוכן ולא בזווית, ונשאר איש ימין למהדרין. הוא הדין בכל אחד ואחד מן הדגלנים הנאמנים של אוגדות הפלגים העושים את ישראל לקלחת שאינה לוקחת בחשבון שהמשחק כאן הוא רציני עד למאוד מאוד, אפילו גורלי, ובעולם רציני ובתנות גורליות אומרים בדרך כלל משהו שיש בו חידוש. מפתיע. מרענן. לא חשוב באיזה צבע. מקורי. זה לא קורה.
מישהו שם למעלה, בכל מקום באותו למעלה, המציא איזו סקלה על פיה מודדים מה ציבור הצופים ואת מי ציבור הצופים רוצה לשמוע. על-פי הסקלה הזאת מוזמנים כוכבי האקטואליה בזה אחר זה לכל הרשתות. לשם כך, צריך היה להמציא את הציבור. ואכן, נדמה לי כי המציאו אותו. הסקלה קדמה. על פיה עוצבה דעת הקהל. המרואיינים יוצרים את שומעיהם. כך נדמה להם. המפרסמים כביכול מוכיחים את זאת. על-פי מה שהם קונים הם מצביעים על מה שמוכר. אבל, כשכל הרשתות מוליכות למסך אותם כוכבים בהרכבים מתחלפים, אין המפרסמים עושים אלא אחת, הם מחלקים את חסדיהם על-פי הגרלה לכל הרשתות שווה בשווה לפחות במתחם האקטואליה.
לו זה היה אחרת, הייתי אולי זוכה סוף-סוף בסתיו ימיי להיות מופתע ויכול הייתי לנחם את עצמי כי הנה עדיין יש תקווה, לא ראיתי הכל, לא שמעתי הכל, יש לי עוד למה לצפות, אבל.... אני לא ממשיך. מה אומר ולא אמרתי עדיין...
