שמעתי וקראתי בקפידה את הדברים שכתבו ואמרו אחדים מהיוזמים והמארגנים של אותה הפגנה, ולא מצאתי בדברים נימוק אחד ראוי המצדיק את המעשה. שלוש שגיאות מרכזיות התלכדו לחוסר היגיון פוליטי של המארגנים: ראשית, הם לא השכילו להסביר מראש שהם אינם חלק מגל הפגנות הפוטש של השמאל, ומה שהסבירו היה רחוק מלשכנע. שנית, הם לא הבטיחו השתתפות המצדיקה זיהוי "ימני" של ההפגנה, ועל כן נתפסה זו כחלק מ"תנועת המחאה של השמאל" נגד "
ממשלה מושחתת" ו"מפלגה (ליכוד) מושחתת". שלישית, הם כשלו בהבהרת הסיבות לבחירתם בעיתוי הנוכחי לעריכת ההפגנה, כאשר מארגני הפגנת ת"א, הודיעו שהם מבקשים להפוך את מחזה האבסורד שלהם, לתנועה ארצית.
הימין הוכיח בעבר שיכולות התמרון המתוחכם שלו בניהול מאבקים פוליטיים מורכבים ומתוכססים כדבעי, אינה גבוהה, וכאשר נקלע למאבקים כאלה, ירה לעצמו לעיתים קרובות ברגל והקדיח את תבשיליו. ההפגנה בירושלים חשפה זאת שוב. המאבק של השמאל והשמאל-מרכז ממוקדים בשני מהלכים גדולים, שלהשגתם נרשמת החלפת השלטון: א. בלימת "מהפכת הנגד הלאומית" של הימין נגד מוקדי הכוח הסקטוריאליים של השמאל הקיצוני בישראל: בית המשפט העליון, האקדמיה בחלקה, והתנועות הרפורמיות שמחוץ לישראל המבקשות לשנות בערמה ועל די הפעלת לחצים ומימון את סדרי בראשית של הווית החיים בישראל, ולהתאימה לנורמה האמריקנית המתבוללת. ב. בלימת התהליך המוביל לפתרון מדיני מעשי של שליטה ישראלית על ארץ ישראל המערבית, בשילוב עם תוכנית קנטונים פלשתינית בחלקים משטחי יהודה ושומרון. הצלחת מהלך זה, תוביל למותה הסופי של אוטופיית שתי המדינות בארץ ישראל המערבית. אידיאולוגית ופוליטית, עבור השמאל הישראלי זהו איום קיומי כמעט.
אינני חושב שיש בישראל מישהו שהוא ימין אמיתי שרוצה לקדם ולו אחד מהצעדים המתוארים לעיל. אף-על-פי כן, לא עמד למארגני ההפגנה בירושלים כוחם האינטלקטואלי להבין את האווילות האסטרטגית של קיום הפגנתם לעת הזו ובנסיבות אלו. נחמה פורתא מצאתי בדברים שאמרו אחדים מהם בתוכנית הבוקר של "אורלי וגיא", ביום א' שלמחרת ההפגנה הכושלת, כאשר בידלו עצמם באופן ברור מיוזמות השמאל. הבעיה שנותרה היא שאת הדברים שאמרו ראו מי שצפו בתוכנית הבוקר ואילו בסינרגיה כביכול של עצם קיום ההפגנה, קראו רבים בעיתונות היומית וחזו רבים עוד יותר בשידורי הטלוויזיה של מוצ"ש 23.12.17.
יוזמת הפוטש של השמאל מתמקדת בהבאשת ריחו של רה"מ נתניהו ומשפחתו, בהכללת הליכוד כולו כמפלגת שחיתות, בדה-לגיטימציה של הממשלה למשול ושל הכנסת לחוקק חוקים, באתרוג של בית המשפט כממשל-על, בניסיונות לכוון את פעולות היועץ המשפטי ותוצאותיהן, בפגיעה מורלית בציבור בין היתר בהפצת "פייק ניוז" בכמויות וכמעט בכל תחום ובל"פ (לוחמה פסיכולוגית) טיפוסית. כל מה שמחזק מגמות אלה, ומקורו בבית היוצר של הימין דווקא לעת הזו, הוא בגדר סיוע ליריב ולעיתים אפילו סיוע לאויב. אפשר לארגן את המחאות ואינני פוסל זאת מכל וכל במועד אחר. אפשר לבדל פעולות בצורה זהירה ואחראית ולומר דברים ישירים ומדויקים. אפשר לדרוש מהממשלה לטפל בכשלים אסתטיים או אתיים בהתנהלותה ובתפקוד השירות הציבורי ועוד. אבל אין שום דחיפות אמיתית ואין שום סיבה טובה לשפוך את התינוק עם המים. יחסים אישיים עכורים מפעילות משותפת מהעבר (
יועז הנדל ו
בנימין נתניהו כמשל), בוודאי אינם הצדקה לתקוף את מחנה הימין מתוך הנגמש. לא במקרה התחלתי את הדברים באמירה שאת הנזקים הגדולים ביותר מחוללים "השוטים החרוצים".
בשעת כתיבת הדברים נתקלתי במקרה בכתבה של יונתן הללי ואריק בנדר. את הכתבה הכתירו הכותבים (או העורך) כ"נבואת זעם", ומביאים בה דברים של ברק - אהוד ללא "מחסום פה" - בהם הוא מאיים כי "מדיניות הממשלה תוביל לסירוב פקודה". הכתבה מוגדרת כנבואת זעם אולם בפועל היא איום בפוטש צבאי. ברק הוא פוליטיקאי שנדחק מהשורה הראשונה של הממשל הישראלי לעבר המעמד של מחולל סערות תורן של המדינה. האיש כבר אינו טורח לשכנע את הציבור שהוא דמוקרט והדמוקרטיה היא דרכו ובבת עינו הממשלית. אצה לו הדרך; הוא כבר בן 75 ובעוד זמן קצר, בין אם ירצה ובין אם לאו, יהיה בלתי רלוונטי מבחינה פוליטית. במקביל לכך הוא יוצא נגד הממשלה וראש הממשלה על שהם מתריעים מפני איומים חיצוניים המתרגשים עלינו. הולך הוא באותה דרך בדיוק, בהקשר לאיומים פנימיים. כמתחזה מסוג אחר, מזהיר ברק שאם לא נאזין לו ונציל את עצמנו ע"י גיוס חרום שלו להנהגת המדינה, אם לא נניח לו לכפות עלינו הר כגיגית כל מה שאיננו רוצים שיהיה כאן,
מאיים השחצן הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל בתפקיד כל כך בכיר ומרכזי, ב"סירוב פקודה". בכך שהוא איננו מסתייג מאפשרות שיהיה בעצמו שותף לפוטש הצבאי שמפניו הוא מזהיר, הוא אף מחזק את האיום ומעמיד עצמו בעמדת מוצא נוחה להיות אפילו מוביל. זו צורה נוספת של מתחזה, לדידי מסוכנת לא פחות מ"השוטה החרוץ". מתחזים הם לעולם אנשי בלייעל, כאשר התחזותם מכוונת להוליך שולל ידידים, בעלי ברית, שותפים ומי שהאמינו בהם
בתום לב. מבחינה פרקטית הם גייס חמישי לכל דבר ועניין.
ברק הוא דמוקרט על תנאי. כאלה מקבלים את חוקי המשחק הדמוקרטיים כל עוד החוקים הללו מצייתים לרצונם. ברק מסוכן פוליטית לא פחות מ
אריאל שרון, אך מבחינה צבאית טהורה הוא מסוכן יותר, מפני שמעולם לא פיקד על מערכות בהיקפים של מלחמת ששת הימים או יום הכיפורים שבהן הוכיח שרון את מלוא כושרו הצבאי.
ייטיב ראש הממשלה לעשות אם יצא באזהרה מפורשת לכל מי שהרעיונות ההזויים של ברק מתרוצצים במוחו - בין אם הוא בשרות סדיר או במילואים - לבל יתקרב לדגל השחור אותו מניף ברק. ייטיב ראש הממשלה לעשות אם יקיים אזהרה זו לאלתר בכל מקרה שייראה כניסיון של גורם צבאי להכתיב לממשלה מדיניות לאומית או אחרת. דברי ברק מסמלים את התרופפות אחד הכבלים החשובים ביותר המחזיקים את רקמת החיים הדמוקרטיים שלנו ואסור לנהוג בו אפילו שמץ של קלות דעת.
