ב-4 באפריל הקרוב תציין ארה"ב 50 שנה להירצחו של מרטין לותר קינג, שהפך לקדוש חילוני בארה"ב: פסלו ניצב בלב וושינגטון ויום הולדתו הוא חג לאומי. התנועה הרב-גזעית למען זכויות האזרח שהנהיג קינג, הובילה את הנשיא לינדון ג'ונסון לחתום ב-1964 על חוק זכויות האזרח, אשר הוציאה אל מחוץ לחוק את ההפרדה הגזעית בבתי ספר ואסרה על עסקים להפלות מסיבות של גזע, מין, דת או רקע לאומי. שנה לאחר מכן חתם ג'ונסון על חוק זכות ההצבעה, המבטיח לכל אזרח את הזכות להצביע.

מאז אותם ימים - כותב ג'ון פסמן ב-The World in 2018 של אקונומיסט - התקדמה ארה"ב בהתמדה בתחום השוויון הגזעי. איש אינו תומך כיום בהפרדה על בסיס צבע העור, שהייתה דרך החיים המקובלת בדרום בזמנו של קינג, למעט קבוצות מבודדות. בשנת 1964 נרשמו כמצביעים רק 7% מהשחורים שיכלו לעשות זאת במדינת מיסיסיפי; כיום השחורים מהווים 13% מכלל הבוחרים הרשומים בכל ארה"ב - זהה לחלקם באוכלוסייה.

יש החוששים שבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא תעצור את ההתקדמות הזאת. הוא התחיל את הקמפיין שלו בתיאור המהגרים ממקסיקו כמבריחי סמים, פושעים ואנסים. לאחר בחירתו הוא התייחס לגזענים לבנים שהניפו דגלים נאציים כ"אנשים טובים מאוד", וכינה שחקני פוטבול שחורים אשר מחו בזמן נגינת ההמנון נגד אלימות משטרתית "בני זונות".

ואולם, מדגיש פסמן, ארה"ב תמשיך להיות יותר היספאנית ואסיאתית ופחות לבנה. הוויכוח כיום אינו על זכותם של השחורים לזכויות מלאות; הן כבר זכו בהן. כעת המאבק שלהם הוא נגד האפליה הגזעית בחינוך ובחלוקת העושר, ועד כמה תהיה ארה"ב פתוחה כלפי שאר העולם. ברק אובמה ניסה לתקוף את חוסר השוויון על-ידי רפורמה במערכת הפלילית, הנוטה להעניש שחורה בחומרה גדולה בהרבה מאשר לבנים; הוא היה הנשיא הראשון שבתקופתו ירד מספר האסירים. אבל טראמפ ושר המשפטים שלו, ג'ף סשנס, הפכו את המגמה והורו לתובעים הפדרליים לדרוש עונשים כבדים יותר.

"גרועה יותר מכל מדיניות נקודתית היא התחושה שטראמפ נתן ביטוי לרוויזיוניסטים שאינם מרוצים מההתקדמות הקבועה של ארה"ב בתחום הגזעי", טוען פסמן. "הוא לא יבטל את הנצחונות שהושגו מאז ימיו של קינג. אבל הוא יכול לגרום למלחמת תרבות בשמו של הבסיס הלבן הזועם שלו נגד אמריקה ההופכת ליותר ויותר מגוונת".