חוק ההמלצות עבר בכנסת, אחרי פיליבסטר רב שעות. הקואליציה הצליחה להעביר את החוק, האופוזיציה נכשלה ונדמה לי שגם הציבור. מספר צווי איסור הפרסום שמוציאים בתי המשפט לבקשת המשטרה הולכים ורבים ועכשיו, גם המלצות המשטרה, אם יהיו המלצות, ייגנזו בדרך לפרקליטות והציבור לא יידע דבר.
על זכות הציבור לדעת - שמעתם?
טוב, אז אני חושב שהחוק שחוקק במאמץ כל כך גדול של הקואליציה, אינו שווה הרבה. לעניות דעתי, לא יתקיים ולמעשה לא יופעל. החוק עבר אבל ימות מות קדושים.
כדי להגיע למסקנה כל כך נחרצת, אנסה לשאוב מעט מנסיוני בעבר כעיתונאי. אתחיל בצנזורה הצבאית. זכורני, שבשנים עברו היה המוסד הזה מאוד מאוד נחרץ ועצר כל פרסום ראוי או בלתי ראוי. הכתבים הצבאיים שמרו על הכללים והתרשמו שלא אחת מוחקים להם ידיעות שאין ערך ממשי לפסילתן. לא היה בהן מידע נסתר.
בשנים האחרונות החלישה הצנזורית הצבאית הראשית את מלאכת הגרזנים והרבה הרבה ידיעות, שבעבר נאסרו, הופיעו בריש גלי. אפשר להניח שבצנזורה הבינו שלא צריך להכביד את היד ללא צורך ממשי ואולי היו אלה הרשתות החברתיות, שמחקו את הצנזורה.
הצנזורית הראשית: "אנחנו מדינה דמוקרטית, לא איזה משטר אפל"
אל"ם אריאלה בן אברהם, הצנזורית הצבאית הראשית, בראיון בלעדי לגלובס (23.4.2016): "מה אני, משטרת המחשבות? במשטרים אפלים מפילים דפי פייסבוק, מורידים רשתות. אנחנו לא שם".
לא ראיינתי את אל"ם אריאלה בן אברהם, אבל גלובס עשו זאת בראיון מאוד מאוד ארוך.
אז הרבה הרבה ידיעות, גם כאלה שאינן ידיעות צבאיות, מופיעות ברשתות החברתיות. לא כולן מדויקות. חלקן אמיתיות בחלקן וחלקן שקריות ממש ("פייק ניוז", שמישהו היה מעוניין להפיץ).
אבל יש לי השערה נוספת מדוע החוק לא כל כך יחזיק מעמד. אחת הדרכים של עיתונאים ישראלים להעביר מידע לעתוניהם - לטלפן לעמית בחו"ל, לספר לו את הסיפור (כי העיתונאי חושב שיש לפרסמו גם אם מישהו מתנגד לכך) ואחר כך לפרסם את הידיעה בארץ "ממקורות זרים". עאלק זרים.
אבל זו לא הדרך היחידה. תארו לעצמכם, שעיתונאי יקבל מידע על המלצות המשטרה והמקור יבקש: "אל תגלה מי סיפר לך". העיתונאי עשוי לפרסם את הידיעה החמה תחת ההערה: "אני משער שהמשטרה תמליץ/הייתה ממליצה להעמיד לדין את האדם הזה או הזה". האם מישהו יעמיד לדין את העיתונאי "המשער" על-פי החוק החדש? מה, אסור לשער?
אבל אולי באמת העיתונאי לא קיבל שום הדלפה. העורך לחץ והכתב ניחש ואת דבריו שלו כתב בנוסח "אני משער". האם מישהו יעמידו לדין על השערות/ניחושים?
אם יש לכם, מחוקקי החוק, עדיין ספקות, יש לי סיפור מן העבר הרחוק. פעם, כשעבדתי במעריב היה שם כתב צבאי,
יעקב ארז. לימים נהיה העורך הראשי של העיתון. בתקופת צבאיותו, רצה לכתוב באופן חופשי על אלוף אחד, אריק שרון. לא כל מה שארז חשב לכתוב היה מוצא חן בעיני האלוף ולזה היה קל להפעיל את הצנזורה. מה עשה הכתב הצבאי? התחכם. הוא כתב סידרה של אגדות. באגדותיו סיפר ארז על שבט בארץ רחוקה, שבראשו עמד האיש לבן השיער. אותו איש עשה דברים לא רצויים או לא ראויים. העיתון פירסם את האגדה כלשונה. החומר לא נשלח כלל לצנזורה, כי הצנזורה הצבאית לא בודקת אגדות...
מה יהיה מחר, כאשר כתב ירצה לכתוב אגדה על איש ממשל בכיר באיזה מדינה נידחת, שלקח קצת שוחד ועניינו נחקר ואולי, אולי, אותה משטרה וחוקריה, מצאו לנכון להעמידו לדין. האם החוק עלול לפסול אגדות?
