כשאני קוראת שיר ואוהבת אותו, לא ממש מעניין אותי למה התכוון המשורר. אינני מחפשת הסברים למה הביא אותו לכתוב כך. מרגע שיצא השיר, הרי שמבחינתי סיים המשורר את תפקידו.
לא מוצאת עניין בסיבה. מוצאת עניין גדול במה שמבטא השיר ואם אני מרגישה אותו במשהו.
כי שיר הוא ביטוי רגשי בדרך כלל, תיאור מצב נפשי/פיזי ואפילו סיפורי. קסם של מילים הנשזרות לחוויה נפשית/רוחנית שיכולה לרגש ולגעת מאוד.
ולדעתי מרגע שיוצאת יצירה לאור הרי היא עצמאית לנפשה ועליה לעשות דרכה לבד ובכוחה שלה. ואם אינה מסוגלת, הרי שזה קטע ביוגרפי ואינו קשור כלל לאוהבי שירה. זה קשור יותר לאוהבי ביוגרפיות. וגם יכול להיות מעניין.
בשיעור הספרות שזכורים הסבירה המורה מה הביא את המשורר לכתוב כך ובמילים אלו, וכך למדנו קצת היסטוריה עליו קצת על רגשותיו וקשייו. השיר נשכח בדרך, וכך פספסנו את קסם המילים ושקענו בהיסטוריה של שירה.
זה היה די משעמם, מתיש וחסר רגש. המילים נטחנו והשיר בותר. ולא נותר ממנו דבר..
רק מילים וצלילים מרחפים באוויר, נטושים ומנותקים.
מקובלים מאוד מפגשים עם משוררים, בחוגי בית, באולמות. חוויה תרבותית אהובה על רבים.
שמיעת השיר נקרא על-ידי המשורר/ת, שיחות על השיר, דיונים וכדו'. זו בהחלט יכולה להיות חוויה רוחנית נפשית מעשירה ומרוממת.
אבל לא לכל אחד. אני אישית אוהבת לשמוע משורר הקורא משיריו, במיוחד אם הוא קורא זאת יפה, אך לא ממש מעניין אותי מה הוליד את השיר. אני רוצה לנחש זאת בעצמי. השיר הוא העונג והכאב שלי. מתנה שהעניק לנו המשורר או המשוררת שאהבתי. מתנה מופלאה ויקרה ואני מודה להם על כך. אך את ההנאה והתחושות היפות, אני מעדיפה לחוש בעצמי.
זהו עניין השיר, כוחו וקסמו.
וכך כתבה נורית גוברין במאמרה באימגו:
"דורות של תלמידים "הורעלו" בפסילת השאלה על הסף, וחונכו להזדעזע מעצם האפשרות לשאול את הסופר "לְמה התכוון" ולהקשיב ברצינות לתשובתו. דורות של תלמידים "חונכו" להאמין, שדבריו של הסופר פחותים בחשיבותם מדבריו של החוקר, או של המורה שלהם. הלגיטימיות של השאלה וחשיבותה של התשובה טרם חדרו ללבבות, על-אף כל השינויים שעבר מחקר הספרות בשנים האחרונות. מחקר הספרות בהקשריה, לרבות הכרה בחשיבותה של הביוגרפיה של היוצר להבנת יצירתו, גם היום, כשפגישות עם יוצר, נערכות דרך קבע בבתי הספר ובאוניברסיטאות, ורבים נוהרים לשמוע את דברו, עדיין נשארת עדותו על יצירתו מחוץ לשיעור בספרות בתיכון, ומחוץ לכותלי המחקר "הרציני". וכך נוצר פרדוכס ה"זועק לשמים": לשם מה להזמין סופר לדבר על יצירתו, אם אין מתכוונים להיעזר בפרשנותו העצמית, כשבאים "לנתח" את יצירתו" (נורית גוברין)?
אז למה באמת נכתב השיר? ולמה התכוון המשורר? אינני יודעת ולא תמיד אני מתאמצת להבין. אני מאמינה שמשוררים הם זן מיוחד שליבם פורה ונפשם עמוסה והם "יולדים" שירים בכאבי צירים קשים לפעמים. וכל שיר הוא לידה חדשה ושמחה. כי הנה יצא שיר לעולם ועתה יחפש דרכו ועתה יוכל/תוכל המשורר/ת לנוח... עד הלידה הבאה...
"יש סופרים, המצהירים על כך שהם נשלטים על-ידי "המוזה" וכתיבתם זורמת מעצמה, ולא תמיד הם מסוגלים לתת לעצמם דין וחשבון מושכל ומנוסח על מלאכת היצירה שלהם. ולא פעם הם יכולים אבל אינם רוצים. לפעמים, הם מודים, שהתכוונו לדבר אחד, והופ, "מעשׂה שָׂטָן, יצא מה שיצא" (נורית גוברין).
