אופק התקווה

"ילדים הם כוכבי שלום"

לפי תפיסתה של המשוררת עדה אהרוני השירה היא אחד הכלים הטובים ביותר להפצת מסר של תקווה ושלום בין אנשים ועמים. ביכולתה של השירה לחדור ללב כל ולמחוק את פצעי אי-ההבנות, השנאות והמלחמות, שנערמו כחומה בצורה במהלך השנים.

ספר השירה הדו-לשוני (עברית-אנגלית), אשר חלקו המקורי באנגלית, נכתב על-ידי המשוררת, תורגם לעברית על-ידי שלמה רונן, באופן מדויק ונאמן למקור. יתר השירים נכתבו ישירות על-ידה בשפה העברית, עם תרגומיה לאנגלית.

בפתח הדברים לספר נרשם: "שפה היא לא רק אוסף מילים, אלא תרבות שלמה.... קוראי הספר הדו-לשוני ישפרו את המומחיות שלהם בשתי השפות וישיגו ידע איכותי בצורה נעימה ומקורית".

השירים, דנים ומקיפים מזוויות שונות של הבטה - את כל רובדי הרוע הרשע והאלימות הקיימים בחברה הגלובלית. ועם זאת, אינם מתעלמים ואינם מנסים לטשטש את נקודות התורפה הקיומיות והאנושיות של האדם היוצר 'יש מאין' - מהאמונה, מהאהבה, מהתקווה.

תפיסת 'השלום' בהיבטים אישיים

לכל אמן ויוצר ישנו נושא מרכזי המשמש עבורו סמל לחשיבה יצירתית אשר מנתב ומוביל אל 'ההעצמה'. המשוררת עדה אהרוני שעיקרי הקווים המנחים אותה לאורך כל דרכה הספרותית מעמיקה את השקפותיה בנושא 'השלום'. היא מפרקת (נקודות חולשה), מחברת ותומכת (במעברים הקשים), ומנמקת עמדותיה הנחרצות אחת לאחת כדי להשלים את הפאזל השואף 'לשלום' ולשלמות. וכאן בא שירה: 'מהו שלום עבורי' (עמ' 80): ..."שָׁלוֹם עָבוּרִי הוּא
נְהָר זוֹרֵם זָהֹב,/סְטוּדֶנְטִים מֵהָאוּנִיבֶרְסִיטָה/עִם רָאשִׁים מְלֵאִים/כִּיִסים שֶׁל תִּקְוָה//שָׁלוֹם עֲבוִּרי/הוּא לְבַקֵּר/אֶת קַדְרִיָּה בְּמִצְרַיִם/וְאֶת הַבַּיִת שֶׁלִּי/בְּכּכָּר אִיסְמַעאילִיָה בְּקָּהִיר,/הַנִּקְרֵאת עַכְשָׁיו כִּכָּר הַחֹפְשׁ/מִידַאן אֶל-תַּחְרִיר/שָׁם נוֹלַדְתְיִּ/וּמִשָׁם גֹּרַשְׁתִּי.//הַשָׁלוֹם עֲבוּרִי הוּא כָּל זֶה,/וְכָּל כָּךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר -/כַּאָשֶׁר אֲנִי מַבִּיטָה עֲלֵיכֶם/יְלָדַי הַזְּהֻבִים/וְחָשָׁה אֶת הַמִּלְחָמָה הַחֲמִישִׁית/צוֹבֶטֶת אֶת מֶרְכַּז לִבִּי".

כילדה יהודייה שנולדה במצרים וחשבה שהיא אזרחית שוות זכויות ככל האחרים, האמת הערומה התפוצצה לה בפנים כאשר אביה קיבל 'צו גירוש של משפחתו' והלאמת כל נכסיו בידי השלטון המצרי (בשל היותו יהודי, נתין זר בארץ בה נולד). עניין קשה זה הופנם בנפשה כילדה. שנים מאוחר יותר כשחוותה ישראל את משמעות המלחמה בלבנון, רשמה המשוררת את השיר: 'פיצוץ השקר' אשר התבסס על מכתבו של חייל בלבנון שכתב לחברתו בישראל כי גילה את 'השקר' (במהות המלחמה המתמשכת) שאינה מביאה כל פתרון לשלום. והרי פסוק מהשיר הכה משמעותי הזה המוביל לאין סוף ערוצי חשיבה: 'פִּצּוּץ הַשֶּׁקֶר' (עמ' 160): ..."אוֹתוֹ לַיְלָה הִתְנַפֵּץ לִי הַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל/כְּמוֹ הִתְפָּרְצוּת הַר גַּעַשׂ/הִתְנָפֵּץ לִי בִּקְצֵה עֹמֶק מֹחִי וְלִבִּי/שֶׁפְּצָצוֹת יְכוֹלוֹת לִפְתּוֹר סִכְסוּכִים -/ אוֹתוֹ לַיְלָה מאיר הִתְנַפְּצוּ לִי כָּל הָאַשְׁלָיוֹת/כִּמְעַט כָּל הַחֲלוֹמוֹת".

השיר: 'יַלְדֵי עַבְּדוּל' (24), מדבר על קינאתם של פשוטי העם שחלחלה בעת שלטון המלוכה על אש קטנה, התעצמה שנאתם כלפי היהודים (אשר קיבלו משרות גבוהות והתעשרו בעת שלטון המלוכה והיו מקובלים בחברת האליטות). ועם הורדת שלטון המלוכה והחלפת המשטר, יצאו פשוטי העם בהמוניהם פשטו לרחובות שרפו בזזו והרגו כל איש שעמד בדרכם. ואלו מילות השיר: ..."יַלְדֵי עַבְּדוּל/לֹא יָדְעוּ יוֹתֵר/מֵאֲשֶׁר עַבְּדוּל יוֹדֵעַ,/כִּי יַלְדֵי עַבְּדוּל/לֹא לָמְדוּ יוֹתֵר/מֵאֲשֶׁר עָבְּדוּל לָמַד/נָשִׁים נַדְבָנִיּוֹת,/אֱטֹמְנָה אָזְנֵיכֶן/ בִּמְסִיבוֹּת קוֹקְטֵיל,/סְתֹמְנָה אַפֵּכֶם/בְּרֵיחַ קַוְיָאר/וְכַסֶּנָה עֵינֵיכֶן/ בְּשַׁמְפַּנְיָה תּוֹסֶסֶת,/אָז לֹא עוֹד אֲנָחוֹת,/לֹא תִּשְׁמַעְנָה/לֹא תָּרֵחְנָה/וְלֹא תִּרְאֶינָה/אֶת יִלְלוֹתֵיהֶם/הַבוּרוֹת".

תפיסת 'השלום' מההיבט הכלל עולמי

ביצירותיה של עדה אהרוני, ישנה הבטה ישירה ומעמיקה בעולם הפוסט מודרני שאינו משנה דעותיו ועמדותיו בתחום 'הלחימה' והלוגיסטיקה הקיימים. ומכאן שבמצב פוליטי-סטטי זה, כמעט ואין פריצת דרך לדו-קיום אמיתי ואף לא באחדות דעים והרמוניה בין העמים. ולמרות זאת, המשוררת משתמשת בנשק היחיד העומד לרשותה והיא: 'המילה הכתובה'. ובמילותיה יכולה המחברת להגיע ללב כל האימהות וללב כל האבות להניע את העולם בטלטלה עזה בעודה מדברת אל מצבת האבן מתחתיו קבור בנה החייל שנהרג במלחמה. ראה השיר במלואו: 'מילותיה של אמא' (עמ' 164): ..."אַתָּה לֹא תִּזְכֶּה לִבְנות קֵן/גִילִי יַקִּירִי,/כָּל לַיְלָה מֵשִׁיב אוֹתְךָ אֵלַי/וְצַעֲקוֹתֶיךָ הַחֵרְשׁוֹת מַחֲרִישׁוֹת אֶת לִבִּי/"אִמָּא, אִמָּא, עִזְרִי לִי..."/וְאֵינֶנִּי יְכוֹלָה/אֲנִי רַק יְכוֹלָה לְלַטֵּף אֶת הָאֶבֶן/הַמְחֻסְפֶּסֶת מֵעַל עַצְמוֹתֶיךָ/כְּפִי שֶׁהָיִיתִי מְלַטֶּפֶת אֶת שַׂעֲרוֹתֶיךָ/לִפְנֵי הַשֵּׁנָה...".

הכתיבה עצמה המביעה את עוצמת הרגשות, משמשת בידה אמצעי פסיכולוגי-רוחני, המעמיד את הדברים בפרופורציה של בחירה. 'התובנה' אומרת שיש אפשרות אחת ויחידה להמשך הקיום האנושי, והיא לאמץ 'סטטוס חדש ופייסני', שלא עוד ינצור וילבה את 'הכאוס האימתני וחסר התועלת (המוכר לכלל), אלא יפתח פתח חדש המאפשר הדברות בכל האמצעים האפשריים על-מנת להשיג את השלום האמיתי כדי שייפסקו המלחמות ושפיכות הדמים. לכן, הכותבת מכריזה באופן נחרץ וכבל-עם, כי בעולם המודרני המתקדם - שוב 'הנשק' לא יהווה איום. והשימוש שיעשה בו בעתיד, יצור מהפך ושינוי יסודי ומהותי בתפיסה האנושית. הערכית. ההומנית. והכלל עולמית. ראה השיר: 'יְלָדִים הֵם כּוֹכְבֵי שָׁלוֹם' (עמ' 22): ..." הַלֵיְזֵרִים הַמְהִירִים שֶׁלָּכֶם יָבִיאוּ/מָה שֶׁאָנוּ לֹא הִצְלַחְנוּ לְהָבִיא לָכֶם -/עוֹלָם שֶׁבּוֹ אַף אֶקְדָּח לֹא יִירָה/כְּדֵי לַהֲרוֹג אֲבוֹת, אִמָּהוֹת וִיְלָדִים/עוֹלָם שֶׁבּוֹ כָּל יֶלֶד הוּא כּוֹכָב שָׁלוֹם/שֶׁאָכַל לָשֹׂבַע וּמְחַיֵּךְ לַחַיִּים".

השירה ככלי לחיזוי העתיד

וכדי שרוח חיזוי העתיד (המונח על כף המאזנים), יוכל להתחולל, על האנושות מוטלת החובה מנגד, לא לחשוש להושיט את ידו לשלום. והרי מילות השיר: 'דֻּבּוֹנִים תְּמוּרַת רוֹבִים' (עמ' 54): ..."אִישׁ הַשָּׁנָה שֶׁלִּי/...הֶחָכָם וְהַיָּחִיד/אֲשֶׁר בְּיוֹם חַג הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה/התישב בְּאֶמְצַע/הַמַּעֲרָב הַפָּרוּעַ/עִם קֻפְסַת עֲנָק שֶׁל דֻּבּוֹנֵי צַעֲצוּעַ,/מוֹשֵׁךְ תּוֹר לְלֹא סוֹף שֶׁל יְלָדִים מְרִיעִים/אוֹחֲזִים בִּידֵיהֶם צַעֲצוּעֵי רוֹבִים./הוּא הֶרְאָה בְּדֶרֶךְ שַׁעֲשׁוּעִית/עִם חִיּוּךְ וּקְרִיצַת עַיִן/וְחִבּוּק דֻּבִּי חַם -/שֶׁזּוֹ יְכוֹלָה לִהְיוֹת הַתְחָלָתָהּ/שֶׁל תקופה טְבוּלָה/ בִּדְבַשׁ/בְּעוֹלָם אַמִּיץ חָדָשׁ/עַל יְדֵי הֲמָרָה/בַעֲלִיצוּת ובְּחָכְמָה/שֶׁל דֻּבּוֹנִים/תְּמוּרַת רוֹבִים". וכמה נקודות אור והעצמה, טמונות במשפטים הפשוטים הללו (החפים מכל יוהרה וצביעות) כדי להכיל את 'האידיאל' במלואו ולעשותו לשלם אחד.

ולמרות 'האידיאל' ליצור עולם של שלום, באמצעות פרי עטה (למענו היא לוחמת בחירוף נפש ביצירותיה), היא מציאותית וערה לכך שמשימתה קשה מנשוא. היות שהסכנה המרחפת על האנושות היום, היא השמדה המונית בנשק לא קונבנציונלי.

ברבים מיצירותיה מביעה המשוררת את דעתה על הקלות הבלתי נסבלת שגדולי המדענים היו ועודם חסרי אחריות בפיתוח נשקים מפלצתיים הרסניים אשר אליהם הצטרפו ומצטרפים מדינאים פזיזים (שגורל העם נתון לשלטונם חסר המעצורים). ביצירותיה, נמצא את השיר הסאטירי 'מַדְּעָן קְצַר רֹאִי' (עמ' 56): מַדְּעָן יָקָר, אַל תִּתֵּן לִמְחַרְחֲרֵי/מִלְחָמָה/לִגְנֹב אֶת הַמֶּחְקָר שֶׁלְּךָ,/אֶת נִשְׁמָתְךָ הַלֹּא זְהִירָה,/אֶת יְצִירָתְךָ//כָּל קּוֹלוֹתיָּנוּ רוֹעֲדִים/ הַכִּנּוֹרוֹת שֶׁלָּנוּ שָׁרִים אֶת הָרֶקְוִיאֶם/הַמִּתְבַּשֵּׁל בְּמַעְבְּדוֹת הַהַיְטֶק/הַמְּשֻׁכְלָלוֹת שֶׁלְּךָ./מַדְּעָן יָקָר, הַנַּח לִכְנָפֵינוּ לָעוּף/בְּרוּחַ רַעֲנַנָּה, בְּרִיאָה -/בָּאָבִיב וּבַשַּׁלֶּכֶת,/ בְּטֶרֶם כֻּלָּנוּ נִפֹּל בתְנוּמָה/שֶׁל חֹרֶף גַּרְעִינִי./אֲשֶׁר מִמֶּנָּו אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה./מַדְּעָן יָקָר,/חֲקֹר אֳפָקִי שָׁלוֹם/אֱמֹר לָאו לְמִלְחֶמֶת הַכּוֹכָבִים/וּלְכָל הַמִּלְחָמוֹת/עֲלֵי אֲדָמוֹת".

חרף כל האמור, ברגע שיש תקווה ולו הקלה ביותר עדה אהרוני אינה פוסחת עליו, אלא מעלה אותו על נס. ראה השיר: 'שנת התקווה' (עמ' 16): ..."בְּשָׁנָה חֲדָשָׁה זוֹ, בוֹאוּ נְמָהֵר לְאַמֵּץ/בְּעליצות/אֶת קֶרֶן הָאוֹר הַמֻּזְהֶבֶת שֶׁל תִּקְוָה הַמְּרַקֶּדֶת/בְּשִׂמְחָה/לְצְלִילֵי מוּזִיקָת וַלְס מְרַגֶּשֶׁת שֶׁל שׁוֹפֵּן/לִקְרַאת נִצְנוּצֵי שָׁלוֹם עוֹלָמִי".

ותקוותה הקלושה מביאה אותה להתפתות לאורות העמוקים שבנפשה, השואפת לצאת אל הדרור. 'נְשִׁימָה' (עמ' 26): ..." נִכְסֶפֶת לִנְשֹׁם/מְלוֹא עָמְקִי/מְלוֹא רֵאוֹתַי/כָּל הַזְּמַן/לֹא בִּנְשִׁימוֹת/מְסַחְרְרוֹת/נֶעֱתָקוֹת// נִכְסֶפֶת לִנְשֹׁם/בִּמְלוֹאִי/בִּגְמִיעוֹת גְּדוֹלוֹת/דֶרֶךְ כָּל תָּאַי/כָּל עֲנָפַי/כָּל חַיַּ