המלך החדש שקם על מצרים לא ידע את יוסף מפני שהוא לא רצה לדעת את יוסף. דברי ימי מלכיה של מצרים נחרתו באבן, עיטרו עמודי מקדשי האלים, נכתבו על גיליונות פפירוס, נגללו למגילות ונשמרו בארכיוני המלכות. אי-אפשר שלנפלאות הצלת מצרים מן הרעב הגדול, לא נשמר זכר. אי-אפשר ששמו של יוסף, המשביר האגדי של מצרים הגדולה, לא נזכר בטורי השבח וההודיה שפיארו את גדולת מלכו ועברו מדור לדור. מלך שאמר "אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל-בֵּיתִ֔י וְעַל-פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל-עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ" (בראשית מ"א,מ'), והסיר טבעתו ונתן אותה על יד יוסף, והלביש אותו מלכות, והפקיד בידו את גורלה של ארצו וראה בהצלחת המינוי הזה אות ומופת להנהגתו רבת ההשראה, בוודאי הנציח עצמו ובוודאי הנציח עמו גם את מי שהיה לו למשנה.
יוסף מת בשנת 1806 לפני הספירה (על-פי קביעת רוב החוקרים) ובכשלוש מאות וחמישים השנה שחלפו מאז ועד עלות המלך "החדש" על כיסא מלכותו, משלו מלכים הרבה במצרים. המדקדק בדברי המספר המקראי האומר " וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א',ח'), למד שמה שהיה חדש בו באותו מלך היה שמכל המלכים מאז, רק הוא ידע את יוסף. 'אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף' הוא אפיונו. תואר הלוואי שלו. הוא לא ידע אותו מפני שהוא החליט לא לדעת את מלכו, ועמו גם לא את יוסף. מפני שהוא ידע אותם ככל מצרי שקרא בדברי ימי ארצו, הוא החליט לא לדעת אותם. הוא הגדיר את עצמו כמי שבא לעולם כדי לשלול מעשי קודמו, לקנות לעצמו נצח במחיקת נצח כל מלך זולתו. הוא מצא פורקן בהארת דמותו באמצעות החשכת דמותו הזוהרת של מי שמלך בעבר. יש כזאת בעולם.
כל המלכים לפניו עשו מלחמות וכבשו כיבושים ובדברי הימים גבורת האחד דמתה להפליא לגבורת האחרים. מלך שהושיב את בני ישראל במיטב ארץ מצרים היה רק אחד. מלך שהמליך נער מהגר, עבד עברי, עבריין חסר עכבות מתועב שנכלא על חטאו, שפתר את כל חלומותיו על-פי טובתו ונישל את איכרי מצרים מאדמתם, היה רק אחד. המצרים של היום היו צאצאי המנושלים של תמול שלשום. קיפוח שקיפחו את אבותיהם, נשארה למשמרת עמהם. משפחת המהגרים הקטנה שמינתה בעורמה את המוכשר בבניה להשתלט על הממלכה המארחת ומעוניה בנתה את עושרה, הייתה לעם רב. מחומרים כאלה עולה קונספירציה כעלות בתולה מקונכיית הים.
הוא היה למלך מתקשר. מוקף ביועצים אותם מינה על-פי הלוך רוחו, הוא דיבר באוזניהם באורטור, ודימה לנפשו כי הוא מדבר אל העם. היועצים שמעו. נפעמים על שזכו להיות במחיצת המלך האל, ובישרו כל אחד ואחד בהם במקומו מה אמר המלך בדברו עם פמלייתו לכל איש ואישה בממלכה. הפוביות קיבלו מילים. תחושות עמומות שהיו בלתי מנוסחות בקרב רבים מאוכלוסייה של מצרים, לבשו את המילון המלכותי. המלך דיבר. אליהם. ישירות, חלק עמהם את דאגתו להם. גזירות שעמד לגזור על המהגרים, הוצגו כאמצעי הגנה על העם. רחמיו נאלצו, בחסדו, להיות לאכזר. נוגע ללב. "וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שם ט'). מי מנה? אם אחד היה לעשרה, ועשרה למאה ומאה לאלף ואלף לרבבות, הייתה אריתמטיקת החרדה מאשרת כי בני ישראל, מיעוט מובהק בגושן, היו לרבים ולעצומים ממצרים שופעת האוכלוסייה. הרואה מהגר פעם, כופל אותו כרואהו בכל מקום.
המלך מדבר אל עמו בלשון רבים. הוא רואה כמותם, הם רואים כמותו. על-פי דרך הטבע הייתה המשפחה הקטנה של העברים נשארת שולית. הם רבו ועצמו. משהו אל-טבעי או על-טבעי מפרה אותם. העל טבעי הוא איום. מי יודע עד מתי לא ישבות מלהפרות את הישראלים החורגים האלה. "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שם ט'). הבה, אתם ואני, יחד, נערים עליהם ונעצור בעד ריבויים . בנפשנו הדבר. היום בגושן, מחר ממקורות היאור ועד לחוף הים, מסוף עד מדבר. בני ישראל הם אסון. כפול. הם האויב שבפנים שאינו מחכה אלא להצטרף לאויב שבחוץ להכות בנו. אבל גם באין מלחמה "וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ", הוא יתעלה, יחליף את האליטות, יהיה ה 'Obermentsch', הנבחר, ואתכם בני עמי היקרים ידכא עד עפר, עד שתהיו כאסקופה הנדרסת, מאיגרא רמא לבורא עמיקתא.- ( ראה גם פירושו של הריב"ש רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות באורלאן בן המאה השתים עשרה," יהיה עליון, יותר ממנו, והיינו משועבדין להם").
ל"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" היה פתרון מפתה, מימים, מאז. 'הכה ביהודים בכיסים'. תפריט מיסוי יצירתי יעשה את המלאכה. בעצה אחת עם היועצים, העם, מספר הכתוב כי " וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" (שם י"א), לכל מס מונה שר מס, ממה שהותיר האחד, גזר השני, עוד שר זה מדבר ושר זה בא, עד שהקרן עצמה הייתה למס. הנקמה ההיסטורית הייתה מהנה מאין כמוה. מצרים של יוסף מכרו עצמם להיות לו לעבדים. עכשיו יימכרו יורשי יוסף לעבדים שהיו לאדונים. הפיתוי היה עצום. הציניות המתינה בחצרות והמספר המקראי מגלה כי העם גבה - והמלך נהנה " וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס" (שם). העם שהיה שותף לגזלה, הודר משותפות בהנאה מפרייה. הון היהודי המופקע לא הושקע ברווחה. בפיתום וברעמסס הושקע, בבניית ערי תפארה, בירות מקדשים, הושקע, ובערי מסכנות, ערי ממגורות המלך ואוצרותיו. העם נשאר להשביע את רעבונו בשנאה.
אבל בכך לא היה די. ה"הָבָה נִתְחַכְּמָה לו" לא היה שבע. הוא תבע יותר. הפיכת היהודי למשאב. לתת אדם. העבדות לא הספיקה לשבור את רוחו. המלאך שעשה את היהודי לחסין מחוקי הטבע לא נס עדיין אל שמיו. יצר החיים לא גווע בהם. להפך. הוא סער. (שם,י"ב). המצרים ראו בפחד, וַיָּקֻצוּ, בכאב, 'ועקת למצראי הם הצטרפ מן קדם" וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". המצרים ראו בפחד, וַיָּקֻצוּ, בכאב, 'ועקת למצראי הם הצטרפ מן קדם בני ישראל' (כתרגום אונקלוס לארמית), תאוות החיים גרמה למצרים תעוקת לב. שעבודם הטוטאלי ש כל היהודים לעבדות, הייתה לתוכנית לאומית, לא ממשלתית בלבד. עממית. הממלכה שיעבדה והעבידה, וכל מצרי ומצרי שיעבד עוד והעביד עוד. " וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ"(שם י"ג). זה כך בעולם.. מלך שדעתו נטרפת דעת נתיניו נטרפת אחריו.
עדיין, הפטרייה הרעילה של הפחד מפני כוחו העל טבעי של המהגר, הפולש, לא נעקרה מלב המלך. ה" הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ " כנראה כשל. השעבוד האבסולוטי, היה ברור לו מעכשיו, לא יכול היה להיות אלא שלב בפתרון הרדיקאלי, השמדת עם. אבל המלך היה נאמן לחוקים הלא כתובים של האסתטיקה. הוא שנא דם. הוא גם היה איסטניסט. הלכלוך עצמו לא הטריד אותו, אבל ידיים מלוכלכות עוררו בו סלידה. הוא היה אמן בנפשו. השמדת עם ביד העם המושמד, הייתה נראית בעיניו כאמנות צרופה. בלי שפיכות דם. למה להמית כשאפשר לגזור על הלידה.
הוא ציווה להביא לפניו את הממונות הנודעות על המיילדות העבריות. הן באו כמובן. ניצבו לפני המלך שישב ראש בעדת יועציו, נציגיהם כביכול של העם כולו. " וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה" (שם ט"ו). שיפרה הייתה אחת, והשנית פועה, גם היא הייתה אחת. הן לא היו משלחת, נציגות כל המיילדות המשועבדות שעמדו על האובניים המגיות של תעצומות הילודה שסירבה להיעקר. שתי נשים עצמאיות לחלוטין עמדו לפני פרעה. הן נקראו לעמוד בראש תוכנית הטיהור היצירתית, ליילד כדי להמית, להביא חיים כדי לאבדם. הסלקציה המשונה הראשונה יצאה לדרך. " וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא - וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא - וָחָיָה"( שם,ט"ז).
הנאספים לא יכלו להסתיר את הערצתם למלך הזה. גאון. באין בנים, לא יוכל אפילו אותו מלאך הממונה על הריבוי המטורף להועיל. באין איש בישראל, תיוותרנה בו רק נשים. הן תהיינה באורח בלתי נמנע לאמות ולשפחות. האימהות שילדו בנות תהיינה המיוחסות. השכולות מבניהן, תייסרנה במבטיהן, לא את המצרים, אלא את מי שגורלן היה טוב משלהן. זה דרכו של עולם. שפרה האחת ופועה האחת עמדו ושמעו. בלא אומר ובלא מילה, הלכו ושבו אל מקומן.
מה שאמרו לימים בבתי המדרשות של הגאולים " בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים " (מדרש לקח טוב על שמות א'), יותר מכל הנשים הצדקניות - על הנשים האלה אמרו. גיבורות רוח. על האבניים ידעו, תחמולנה על כל בן הילוד- תיאסרנה, או תערפנה או תושלכנה לבור לעינוי ולחרפה ולמיתה בשארית חייהן. תמתנה כל בן ילוד-ירדפו אותן הנשמות של התינוקות המומתות כל רגע מכל שנות חייהן ואמותיהם ואבותיהם ידירו אותן מקהל ישראל אם לא גם יפלחו את ליבן. הן פחדו מעונשה של נשמתן שלהן יותר ממה שפחדו מעונשו של מלך או מעונשם של בני עמה." וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים" ( שם,י"ז). את האמת. את הישר. אֶת הָאֱלֹהִים. זהו 'אֶת-הָאֱלֹהִים '.מי שהיה אומר להן פתיות, חייכן וחיי העוברים הנולדים - חייכן קודמים, ועל כן משום פיקוח נפש עשנה כדבר פרעה - לא היה נענה אלא בילדן גם את הבנים. גם שפרה. גם פועה. גם כל המיילדות האלומות שנכנסו לדברי ימי ישראל כלוחמות גדולות רוח ואמיצות. הן הגיבורות הגדולות של ה Spiritual resistance, של ההתגוננות ההרואית בנשק רוחו החזקה של החלש בגופו. הן לא רק יילדו את הבנים, " וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם" אלא גם "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים", קיימו אותם, הביאו אותם למקומות מסתור, קראו לאימהות להיניק את בניהן. כל המיילדות העבריות. עם שיפרה ופועה בראשן.
שמע הסירוב האקטיבי והקולקטיבי הזה לא אחר להגיע לאוזנו של המלך. " וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (שם י"ח). הן התייצבו לפניו. משמעו של הזימון הגורלי הזה היה על-פי כל מה שאדם יכול להעלות על דעתו, מוות. הן לא ברחו. לא הסתתרו.בריה מעין זו כמוה הייתה כבריחה מן האבניים. "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ." (שם,י") אתה אמרת "וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם ", ובכן אדוני המלך, אין אובניים יותר בישראל, הנשים יולדות בבתיהן, ועד שיולדת נקראת לסייע בלידתן, הן יולדות לבדן בנים ובנות. ועוד, אמרו לו, אותו מלאך שאתה מתיירא מפניו, האמון על העל -טבעי כביכול המקיים את ישראל, לא ינום ולא יישן.'לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת', בנות עמך, החיות ויולדות כדרך הטבע, הן נשותינו העבריות, כִּי חָיוֹת הֵנָּה', הן מילדות את עצמן בכוחות על טבעיים, ראוי לך להתיירא מאותו מלאך. כך יצאו מעל פני פרעה ופני פמלייתו. שער משערות שאשן לא נפל ארצה. המלך שדעתו נטרפה להמית - נטרפה דעתו לפחד מהמית. לא את הנשים האלה. הן הקרינו כוח מאגי. לא היה לו ספק. הרבה אלוהים היו בבתיהם של המצרים. ייבאו אותם מכל קצווי ארצות השמש סביב, לשמר כל אחד על-פי דרכו משהו במצרים. בנו להם מקדשים, העמידו בהם כוהנים, צבא השמים הזה, על הארץ עשה את המוטל עליו, ובמקום בו כשל, ניסו תחנונים ומנחות ועולות לפייס אותו. אבל אלוהים כאלוהי הנשים העבריות האלה, אי-אפשר היה לשער מה כוחו. המלך לא ידע אותו. אם הוא היה זה שקיים את העם המשונה הזה חרף כל הגזירות והעינויים והרבה אותו לאין שעור, "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (שם כ') - מוטב היה לא להתגרות בו יותר מדי. העבר בא להתריע על העתיד.
המיילדות יצאו לחופשי. אלוהים שנשאו בקרבן, ואותו לבדו ייראו, עמד להן בניסיון הדרמטי בו נתנסו. "וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שם, כ"א) לא להן, להם, לילדים שהחיו. היו בהם שגדלו ויצאו מהם בתי לוויה מהם יצא משה, היו שגדלו ויצאו מהם בתי כהונה מהם יצא אהרון, והיו שגדלו ומהם יצאו בתי מלוכה מהם יצא דוד. לא היה לו למלך הזה כל סגולה מנטלית להתייחס לעתיד. כל ההווה שלו הוקדש כדי לאיין את העבר. תכלית חייו הייתה ונותרה- מצרים נקייה מיהודים היום.
הטירוף הזה שיחרר את כל הניצרות. הוא ציווה על המיילדות להמית. לא אמר איך. השאיר זאת לפרשנותן. עכשיו שאי-אפשר היה להתגרות בהן, כי אותו אלוהים מסתורי היה עמהן, הוא שחרר את היהודי ממצוות חיסול היהודים. זה התברר כבלתי יעיל. כאיטי. כמסוכן. האוויר שנשמו היהודי לריאותיהם ופלטו לתוך אווירה של מצריים, נעשה מזוהם יותר ויותר. המאוויים לאוויר פסגות היו קיומיים. אי-אפשר היה לחכות עוד. "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" (שם, כ"ב). היאור במצרים היה מאדירי האלים. הוא משל על גורלה לש הארץ מירכתי הרי אפריקה ועד לחולות חוף הים האחרון, מהריה האדומים של עלות השמש במזרח, ועד לדיונות המדבר האין סופיות אל צלן ירדה השמש מדי לילה. 'הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה', היה קרבן. מימיו נקראו לקלוט אותו ולהוכיח לו לאלוהיהם המסתורי המשונה של המהגרים, שסוף דבר יש רק מושל אחד במצרים. המלך. או היאור. היינו הך. במצרים המשוחררת עתיד היה היאור לזרום כנהר אדיר כוח מאין כמוהו. כל כמה שהוטבעו בו ישראלים יותר - הוא היה למצרי יותר. כך המלך. בהזיותיו התוססות.
על מימי הנהר הזה השיטה אישה אחת שילדה גם היא בטרם תבוא המיולדת תיבה אחת. קול ילד בוכה עלה מן התיבה. בת מלכים שמעה ואמרה כי כל ילדי העברים טבעו בנהר והנה זה פלא, ילד בוכה, משמע חי. היא שלחה אמתה להביא אותו. אימצה אותו. לימים גדל ויצא אל אחיו, וראה בסבולתם. אש שלא אוכלה בערה בו, השביעה אותו לקדש חייו במאבק על שחרור אחיו המדוכאים. הוא קם, עמד על היאור והכה אותו עד שהיה לדם.
הנער הבוכה היה לאיש משה, אלוהים לפרעה ואהרון אחיו נביאו. אף על-פי שהיה דבר ולא נואם, נתאספו סביבו האנשים והנשים הנערים והזקנים בני העם שהציל מן השכול והאלמנות והיתמות את 'וַתְּחַיֶּיןָ', והוא הוליך אותם לחצות את הים, ללכת ולהתייצב בתחתית ההר ולחכות לו שיירד מן הפסגה ושני לוחות אבנים שכתוב בהן חרות בידו.
