ישב רוחו יזלו מים

יום ראשון בבוקר. "מכסה שמים בעבים ומלבישם", כך פיזמנו בבוקר שמחת תורה. שמחת תורה הוא חג עמוס. קוראים בשלושה ספרי תורה, וסעודת החתנים של "חתן תורה" ו"חתן בראשית". ובין לבין מתקבצים סמוך להיכל ומבקשים שאולי השנה, בניגוד לשנים קודמות, לא תהיה שחונה כי אם גשומה. קוראים את תיקון הגשם. כי אין לנו עולם מתוקן בלי גשם.
בעולם כל כך מתקדם שבו אנחנו מצליחים לדעת הכל בלחיצת אצבע, שמזמינים פיצה סושי או טורטייה בשיחת טלפון אחת, ותוכניות בישול בכל ערוץ וערוץ. עולם שבו יש למדע פתרונות כמעט לכל בעיה באנושות, ופתאום מסתבר שהדבר הבסיסי הזה שנקרא "מים", הוא עניין שצריך הרבה חסדי שמים בשבילו. ארץ ישראל היא ארץ שתמיד תזדקק לגשם. אין לה נילוס משלה ואין לה אגמים משלה. כמאמר הכתוב "למטר השמיים תשתה מים". להבטיח שלעולם לא נשכח את היושב במרומים. שלעולם לא נשכח להרים עיניים לשמיים ולבקש כל שנה מים. שלא נשכח שאנחנו בסך-הכל בני אדם.

ולא שלא פיתחנו את ההתפלה ואת הטפטפות, ולא שלא מכרנו את זה לכל העולם כולו חוץ מלעצמנו. ועדיין הדבר הפשוט הזה שנקרא מים, הוא לא מובן מאליו כלל. לא בעולמנו ולא בעולם הרחב. ארצות שלימות מתייבשות ומלחמות שלמות מתרחשות על שליטה במאגרי מים. לנו זה ברור מאליו שיש בברז מים. שאנחנו שוטפים את הרכב לפחות פעם בשבוע, מתקלחים מדי יום, עוברים ברחוב ליד עוד צינור שמזרים לנו מים לכביש רק כי לא כיוונו את הצינור לעץ, וסתם מים שהולכים לאבדון וליבנו לא חש בכלום.

אנחנו כבר באמצע חודש טבת, חודש קר ומושלג לפי סיפורי הגמרא. נמצאים בחודש ינואר שאמור להיות גשום וזועף והקריין בחדשות מבשר לי שהשבוע הוא רגיל לעונה כלומר לא יורד לנו גשם. וזה רגיל בעונה. אני במקומו של אותו שדרן, הייתי בוכה אם הייתי צריך להיות זה שמבשר לעם כולו שהשבוע הוא "רגיל לעונה". ששוב לא יירד לנו גשם.

אנחנו לא חקלאים שנושאים עיניהם לשמים ומחכים. אנחנו אפילו לא סתם כאלו שצריכים מים. כמה המדע והידע הרחיק אותנו מהיכולת להרגיש בחיסרון. בחיסרון של מים, בחיסרון של אוכל. בחיסרון כלשהו.

עד הגרב

מתישהו לפני כעשרים שנה, עת גרתי בשיכון של בלוקים, זכור לי חורף אחד גשום במיוחד, הרחבה בה נהגנו לשחק כדורגל התמלאה במים והם זרמו לתוך המקלטים שהיו לנו בבניין. כל ימי מגוריי בבית זה לא העזתי להיכנס למקלטים הללו לבד. בשלב מסוים כבר לא נכנסתי בכלל. זה היה נראה לי שאם אני נכנס לשם אני לא יוצא משם בחיים. הדלתות הכבדות היו נעולות במנעולים שלאיש לא היה מושג מי מחזיק במפתח, ורק מתיחות ביטחונית כזו או אחרת שלחה את העירייה לבצע בדיקות כשירות למקלטים האלו, ובעיקר לשלוח אותנו הדיירים לפנות משם את כל מה שזרק לשם השכן שכן החזיק במפתח הקסום. ואז עוד לא חשבו להפוך אותם למועדוני נוער או בתי כנסת.

את המקלט המוצף שאבו עם כבאית מיוחדת שהגיעה. כל ילדי השכונה ישבו וצפו בה איך היא שואבת את המים ומזרימה אותם לביוב, ואני תהיתי לאן זורמים כל המים האלו ולמה אי-אפשר לשמור אותם לשנים בהם ממליצים לנו בחדשות להתקלח כמה ילדים יחד, ופרסומות של אישה שמתקלף לה העור כי התייבשה. אפילו הקמפיין "אל תבזבזו את המים שלנו", מתנגן לי עד היום. ומידי פעם כשאני עובר ליד צינור פלסטיק פתוח, אני מנסה לסגור אותו ומגלה, שמה שהצלחתי זה רק להרטיב לעצמי את הנעל עד הגרב.

ובחדשות אז סיפרו לנו, שמחר עומדים לעשות את מה שלא עשו שנים. הולכים לפתוח את הסכרים שמונעים את זרימת המים מהכינרת לנהר הירדן ומשם לים המלח. זה קרה כמדומני רק פעם אחת בחמישים שנה האחרונות, וברור לי שמי שחשב שזה הדבר הנכון לעשותו הבין שנה לאחר מכן שהוא עשה את הדבר הטיפשי ביותר שהאדם יכול לעשות. לרוקן את הכנרת כי יש יותר מידי. את התמונה הזו לא רק אני לא אשכח. אני מניח שלא מעט דוקטורים ומומחים נזכרים בזה, ותוהים עד לאן יכולה טיפשותו של האדם להגיע.

והגשם, או יותר נכון אי-הגשם הזה כך אומרים כולם, גם לא שוטף איתו את המחלות הרבות שנמצאות באוויר. אבל על זה עוד נכתוב. על ויראלי, וירוסים, ביקורים במיון ומיראז' דימונה. לקח זמן עד שהרבנים הכריזו על יום צום ועצרה ונדמה לי שכמה טיפות שינו את הזעקה לצאת לרחובה של עיר.

היו לנו ימים קצרים של טפטוף. לא מספיק בשביל כלום, אבל מספיק כדי לגרום לנו הפסקות חשמל ונפילות מתח. ככה נראית אומה של סייבר וקידמה. קצת גשם והכל סגור.

והטור נשלח היום וכבר מצפים לסופה גדולה שתגיע וירדו גשמים והצמא יישכח לכמה רגעים. ואת זה תקראו כשאתם מכוסים בשמיכה עם תריסים מוגפים ומתקני כביסה כבדים מפוזרים בכל הבית. לו יהי עד חודש אדר.