השבץ מוחק את הנשמה

גם אילו הייתי האדם החכם בעולם, כמו אלברט איינשטיין למשל, ברור שסוף קיומי יגיע ביום מן הימים, שהרי גם אני רק בשר ודם. אבל כיוון שמחלות שונות ומשונות אוחזות בנו בכל פה ובכל שעה, אין מי שיודע מתי יבוא יומו. אדם שלא שפר עליו עולמו ימצא את מותו בייסורים מתמשכים שאין להם מזור. אילו ומי שהתמזל מזלו ימות לפתע, ממש כאילו הכה בו הברק. המיתה "המאושרת" הזו עשויה להיגרם ממה שקרוי שבץ חמור המוחק בהרף עין את תכולת מוחו של האדם, את נפשו, את כל מה שהיה בחייו.

מדי שנה לוקים בשבץ מוחי כ-20 אלף מאזרחי ישראל - צעירים, בוגרים וזקנים. בממוצע המדובר בכ-55 איש ביום. כ-4500 מן הנפגעים מתים מידית לאחר מספר פרכוסים ורעידות והשאר נדונים לחיים פגומים, כמו מנוע מקרטע ומגמגם, כשהם סובלים משיתוק של חלקי גוף, פגיעה קוגניטיבית ועוד צרות צרורות. שבץ (Stroke) . הוא הגורם העיקרי לנכות כתוצאה ממחלה, אצל מבוגרים בעולם המערבי והסיבה השנייה למוות ברחבי העולם.

את מוח האדם ניתן לדמות לרימון. בתוך מעטפת קשה, הגולגולת, שוכנים תאי המוח שבהם נצברת תודעת האדם ומרכז העצבים המפעיל את כל מערכות הגוף. שערו בנפשכם שתולעת רעבתנית חדרה לתוך הרימון והחלה לכרסם את הגרגרים עסיסיים. כל גרגר פגום פוגם באחת מפעילויות הגוף. התוצאה: מחלה חסרת מרפא הקרויה שִׁטָּיוֹן (בלע"ז: דֵמֶנְצְיָה, Dementia ) שתוצאותיה ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי והידרדרות מנטלית, הגורמת לסובל ממנה ליקויים משמעותיים בתחום החברתי. הליקוי השכיח ביותר הוא מחלת אלצהיימר.

עם השיטיון נוצרים סימפטומים כרוניים המעידים על אובדן פונקציות של חיי היום-יום. קיימים קשיים בהפעלת הזיכרון, ביכולת הקשב, בחשיבה ובהבנה כמו גם הפרעות בדיבור. נפגעת גם יכולת השיפוט ומתחוללות תופעות מוזרות בהתנהגות החברתית, כמו פרצי זעם, בכי בלתי נשלט ועוד. בתמצית אפשר לאפיין את הלוקים בשיטיון באמירה פשוטה: גופו נותר בעטיפה הרגילה אך נשמתו פרחה ואיננה והאדם התבוני (Homo sapiens) שוב אינו קיים.

פעם אחת בימי חיי נאלצתי לעקוב אחר התופעה בהתהוותה ובהתפתחותה. אחד מעמיתי העיתונאים היה בחור יפה- תואר ומצליח שהתקדם במהירות בסולם הדרגות בזכות דודו הבכיר. הוא אהב נשים, בלי אבחנה בטיבן, למרות שהיה נשוי. וכיוון שהייתה בידו היכולת לקדם בתפקיד את העיתונאיות הכפופות לו, גם הן נמשכו אליו והשתדלו להתחכך בו. אחת במיוחד הייתה חביבה עליו. אנחנו קראנו לה "הקרציה" כיוון שדבקה בעמיתי ולא הרפתה. קידומה היה חשוב לה מכל, אפילו יותר מבעלה. ואז, דווקא בשיא פריחתו, עוד בטרם הגיע לזקנה, הכה בו שבץ "קל". הוא לא לקה בשיתוק כלשהו אבל כולנו ראינו איך כבה ניצוץ השמחה בעיניו. "הקרציה" החלה להתרחק ממנו, כי שוב לא הייתה בו תועלת מבחינתה. אט אט נאלץ להפסיק את עבודתו כי הזיכרון, החשוב בעבודה העיתונאית, התחיל לגמגם ולעתים להתנתק. בהמשך שכח את שמותיהם של עמיתיו, אפילו כאלה שראו בו ידיד. את השם של דודו שכח כליל ונתקבע בו שם אחר לחלוטין. דומה בצלילו אך לא מדויק. ואז החל להסתגר בביתו, ישב דומם כשעיניו עצומות, כאילו הוא שקוע במחשבה, אבל מנותק מן העולם. אט אט נתגלו בו סימנים ראשונים של אלצהיימר. ידיו החלו לרעוד קלות, ללא שליטה, ופרצי הבכי העציבו מאוד את רעייתו שנותרה נאמנה לו וטיפלה בו במסירות. כל מי שבא לבקר אותו ראה בבירור כי השבץ מוחק את נשמתו.

שנים חלפו ועמיתי המשיך לחיות ולסבול אלא שלקראת סוף הדרך ניתן היה להבחין בתופעה מוזרה. הוא כבר לא ידע שהוא סובל, נפשית וגופנית. הוא היה קיים אבל לקיום הזה אי-אפשר היה לקרוא חיים. פעם אחת שעה שבאתי לבקרו צץ בו להרף עין זיכרון קלוש והוא לחש באוזני שאלה מגומגמת: "מה הרע שעשיתי בחיי שבגללו חטפתי עונש שכזה". ואז והביט בי בעיניים כבות כאילו אינו זוכר ששאל. ליטפתי קלות את שער ראשו ובכיתי עמו.

ו"הקרציה"? ללא נקיפות מצפון היא מחקה מזיכרונה את העובדה שעמיתי קיים, נטשה את העיתון "שלו" והלכה לרעות בשדות עיתונאיים זרים שבהם מצאה מישהו בכיר חדש להתעלק עליו כדי שיביא לה תועלת.