להביט מזרחה

כשבע שנים חלפו מאז החלו המהומות בעולם הערבי שכונו "האביב הערבי" - במחצית דצמבר 2010 הן פרצו בתוניסיה ולקראת סוף ינואר 2011 שטפו את מצרים ומשם את העולם הערבי, בדרכן למה שבדיעבד התברר כחורף ערבי. שבע השנים הללו אינן רק מציאות יומיומית קשה לעמי האזור שמאות אלפים מהם נטבחו ומיליונים הפכו פליטים; הן גם משל ושנינה לעיוורון שלקו בו חלקים נכבדים מהעילית המערבית ביחס לאזורנו.

עוד לפני שנצלול להבנת המנגנון שאפשר - ועדיין מאפשר - את העיוורון הזה, כדאי לציין יחידת זמן נוספת שאנחנו עדים לה בימים אלה ממש: המהומות הנוכחיות באירן, מזכירות את המהומות שפרצו שם במחצית יוני 2009 בעקבות זיוף תוצאות הבחירות.

המהומות אז פרצו בשנה הראשונה לכהונתו של ברק אובמה כנשיא, והנוכחיות - בשנתו הראשונה של דונלד טראמפ. חשוב להבדיל בין אירן לבין העולם הערבי - מבחינות רבות: היסטורית, תרבותית, דתית ועוד. עם זאת, לא פחות חשוב גם לראות את המכנה האיסלאמי המשותף.

ב-1978 פורסם ספרו המשפיע של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם". סעיד טען שהמזרח התיכון כפי שאנחנו מבינים אותו, אינו קיים "באמת" "במציאות", אלא הוא פרי הבנייתם של חוקרים ויוצרים בני המערב שקראו את האזור במשקפיים התרבותיים שלהם, ויצרו את מה שכונה "האוריינט" (המזרח, מול האוקסידנט הוא המערב).

המזרח התיכון במחקרים המערביים, אמר סעיד, הוא קריקטורה, אוסף של דימויים ומונחים שנוצרו בשפת שיח מסוימת "פוליטית", שאינה משקפת "ידע טהור". בקיצור, סעיד האשים את המחקר המערבי בגזענות ובחוסר הבנה של עמי ערב והאיסלאם.

דבריו נחו על קרקע פורייה בחשיבה המערבית, שסבלה כבר אז מרגשות אשמה ביחס לקולוניאליזם האירופי שניצל את העולם הערבי (ואת עמי אפריקה ואסיה). בשנות ה-60 החל תהליך שהגיע לשיא בעשור האחרון בקמפוסים המערביים, שבו באופן לא רשמי השתנה ייעודה של האוניברסיטה ממרכז של ידע החותר להשגת והבנת ה"אמת" - תהיה מה שתהיה - למרכז ידע החותר ל"צדק חברתי".

ארבעת העשורים שחלפו מאז פורסם ספרו של סעיד, והדיון הסוער שהתחולל בעקביו, עמדו בסימן סירוס המחקר והשיח על אודות העולם הערבי והמוסלמי. על הקמפוסים האמריקניים השתלטה תרבות של קורבניות (victimhood), שלפיה ככל שאתה ממוקם גבוה יותר בהיררכיה של הקורבן (בלשוננו: ככל שתצליח להוכיח ש"דפקו" אותך יותר מהשאר), כך עולה מידת ה"צדק" בדבריך ומספקת הגנה מפני כל ביקורת.

הביקורת על מי שזכה למעמד של קורבן מסומנת מייד כ"גזענות" ו"עליונות לבנה" ושלל הגדרות המצדיקות את האלימות המדהימה באוניברסיטאות - שפעם חיפשו אחר האמת - נגד כל מי שכופר בהנחות היסוד של השמאל הליברלי. אלה הפכו לאקסיומות דתיות, אורתודוקסיה חילונית שהקימה אינקוויזיציה המעלה על המוקד התקשורתי והציבורי מאמינים שסרחו וסטו מהדרך.

הדברים עולים בקנה אחד עם המאמץ לשלוט בשפה - ובאמצעותה בתודעה - באמצעות מנגנון התקינות הפוליטית. אנחנו נקבע מה מותר לומר וממילא מה נכון לחשוב. הקורבן התורן, שנחשב כיום למסכן ביותר בשיח המטורלל הזה הוא, למרבה הפליאה, המוסלמי, ש"ניצח" קבוצות מיעוט אחרות (שחורים, להט"ב וכו') בתחרות על ליבם של הליברלים במערב. אפשר לנחש היכן מקומה של ישראל במשוואה הזאת.

התהליך התרבותי האדיר הזה, שרק קצה קרחון זעיר ממנו הוזכר כאן, הכין את הקרקע לאופן שבו התייחס חלק דומיננטי בעילית האמריקנית והאירופית למהומות במדינות ערב: החל בכינוי הרומנטי שניתן להן - "האביב הערבי", על משקל "אביב העמים של 1848", או "האביב של פראג" (1968) - וכלה בעיוורון המדהים כלפי זרמי העומק שנחשפו בגלוי מול עינינו המשתאות, אבל זכו להתעלמות מהם בתוספת נזיפה כלפי משקיפים שפירשו אחרת את המאורעות.

כשבועיים ומשהו לאחר פרוץ המהומות במצרים, עמד עיתונאי ה"ניו-יורק טיימס", תומס פרידמן, שיכור מאושר בכיכר תחריר, והתפייט על מה שנראה בעיניו כשחזור של אירועים היסטוריים מקבילים באירופה. הוא תקף את ממשלת ישראל על הסתייגותה מהאירועים ועמידתה מהצד.

לא היה לו ספק שאין להפיכה הזאת קשר עם האחים המוסלמים: "מה שעשה את ההתקוממות כה מרשימה - ובמובן מסוים כה מסוכנת לאוטוקרטיות אחרות באזור - הוא בדיוק העובדה שהיא לא נשלטה בידי האחים המוסלמים ולא קיבלה השראה מהם", כתב.

שבוע ימים לאחר "הגלויה מקהיר" ששלח פרידמן לעיתונו, נאם באותה כיכר מי שהיה מקור השראה לאחים המוסלמים, השייח' הגולה יוסוף קרדאווי, בפני יותר ממיליון מפגינים. בהמשך נפלה מצרים לידי האחים המוסלמים, עד להפיכה הצבאית של א-סיסי.

פרידמן פרסם בסוף המילניום הקודם ספר בשם "הלקסוס ועץ הזית" שבו הביע ביטחון בניצחונה של הטכנולוגיה, הגלובליזציה ואוטוסטרדת המידע (מכונית הלקסוס) על פני התפיסות המסורתיות המייצגות עולם ישן (עץ הזית). זו גם הייתה רוח הדברים בנאום קהיר של אובמה ביוני 2009.

אופן החשיבה הזה אינו גורם לאדם היחיד לעמוד נפעם מול תהליכים היסטוריים אדירים ולחוש את אפסותו; ההפך: הוא עוטף את בעלי ההשקפה הזאת בהיבריס פוליטי ותרבותי, שהינה הם יכולים לכפות על ההיסטוריה לשנות מהלכה ולהיות יותר "רציונלית" ופחות דתית ומיתית. אלבר קאמי דיבר בספרו "הדֶבֶר" על תושבי העיר אוראן - המייצגת את הציוויליזציה המערבית - ש"לא למדו דרכי צניעות", ולכן לא ידעו להתגונן מפני המגפה כשזו התקיפה אותם.

הינה, ראו מה קרה ל"לקסוס" הפוליטי במזרח התיכון. מדינות ערב הוקמו רובן אחרי מלחה"ע הראשונה בחלוקת השלל בין מעצמות אירופה. הלאומיות המערבית נכפתה על המבנים השבטיים הקדומים של עמי האזור. כך הודבקו בכוח קבוצות אתניות עוינות, והומצאה להן לאומיות סורית, עירקית, לובית וכדומה.

האביב הערבי היה אולי רנסאנס - אך לא במשמעות ההיסטורית של המונח האירופי, אלא במשמעותו העמוקה: לידה מחדש וחזרה למבנים הפוליטיים הקדומים של האזור, היציבים מהיצירים המדיניים המלאכותיים שנכפו על עמי ערב. אפשר לראות רנסאנס הפוך גם בטורקיה, שבה מתחוללת הפיכת נגד, וחזרה מהמהפכה הכמאליסטית החילונית של אטאטורק, למבנים מסורתיים מוסלמיים.

אירן יוצאת דופן בשל ההיסטוריה התרבותית והדתית הפרסית שעיצבה אותה לפני הכיבוש המוסלמי. ההתפרצויות המהפכניות שם אף הן איתות של זרמי עומק קדומים העולים משכבות תרבותיות ולאומיות פנימיות אבל בכיוון הפוך - נגד ההפיכה האיסלאמית שנכפתה על האומה הזאת. השיעור הזה צריך לעמוד לנגד עינינו בבואנו לבחון את הזירה הפרטית שלנו.