אופרת סבון

האם אופרה וינפרי תתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב בשנת 2020? זו השאלה המעסיקה את התקשורת האמריקנית ביממה-ומשהו שחלפו מאז נאומה בטכס גלובוס הזהב. עצם קיומו של הדיון מלמד הרבה מאוד על החברה האמריקנית - וזה לא נראה טוב.

ההיגיון הפשוט היה אומר שאחרי בחירתו של דונלד טראמפ והשנה הראשונה הקשה (שלא לומר הקטסטרופלית) של ממשלו, האמריקנים ילמדו את הלקח: הנשיא צריך להיות אדם בעל ניסיון בפוליטיקה ובממשל. הצלחה עסקית איננה אומרת דבר וחצי דבר על יכולות ממשליות. בעסקים צריך לנהל, בעוד בממשל צריך להנהיג. בעסקים אפשר לשבור את הכלים, בממשל חייבים להגיע לפשרות. בעסקים ניתן לדבר בצורה בוטה ופוגענית, בממשל דרושה זהירות בכל מילה.

נניח בצד את הוויכוח שהתנהל בשבוע האחרון בארה"ב (מאז פרסום ספרו של מייקל וולף על הבית הלבן של טראמפ) בשאלה האם הנשיא כשיר מבחינה נפשית למלא את תפקידו. רון רייגן, בנו של הנשיא המנוח שהוא בעצמו פרשן פוליטי, אמר בצדק ל-CNN: הנושא הוא ההתנהגות של טראמפ והכישורים שלו - ושני אלו מלמדים שהוא אינו מתאים למלא את התפקיד. אז בהנחה שאופרה הרבה יותר מנומסת מטראמפ, נשארנו עם שאלת הכישורים - ואלו שלה אפילו פחותים מאלו שלו.

נכון, אופרה מנהלת אימפריה עסקית ענקית - אבל בסך-הכל זוהי אימפריה הבנויה על הצלחתה התקשורתית. עם כל הכבוד לתקשורת, היא ממש איננה מכשירה להנהגה לאומית. לעיתונאים יש פריבילגיה עצומה: לדבר בלי לשאת באחריות. אנחנו יכולים למתוח ביקורת כאוות נפשנו ואפילו להעלות רעיונות אוויליים ככל שיפיק דמיוננו הקודח - וכמעט לעולם איש לא יבוא איתנו חשבון על כך. מנהיג חייב לשאת בכל האחריות לדבריו ולמעשיו, שלא לדבר על כך שאי-אפשר אפילו לדמיין את הפער שבין זו האחריות המוטלת עליו לבין זו ש(אינה) מוטלת על איש תקשורת.

טראמפ לפחות ניהל עסקים של ממש, בנה מיזמים של ממש, צבר ניסיון בעסקים בינלאומיים. שיהיה ברור: הוא לא מתאים להיות נשיא, גם בשל התנהגותו וגם בשל העדר של כל ניסיון וידע בכל תחומי הממשל - אבל הוא הרבה יותר מתאים מאשר אופרה. הכישורים שלה מתמצים בכך שהיא יודעת לדבר היטב - וזה מספיק לאיש תקשורת, אבל אפילו לא מתחיל להתקרב למשהו מהכישורים הדרושים לנשיא ארה"ב.

האם האמריקנים לא מבינים את זה? האם התקשורת - כולל גופים רציניים ביותר כמו וושינגטון פוסט ו-CNN לא מבינים את זה? אני משער שלפחות חלקם כן מבינים. אז למה ההתלהבות הזאת ממועמדות וירטואלית שלוש שנים לפני הבחירות? משתי סיבות - האחת עקרונית והשנייה נקודתית.

הסיבה העקרונית היא שהאמריקנים הם עם של קיצוניות. הם אוהבים חלוקה ברורה של טוב ורע, ומתעלמים מכך שיש הרבה מאוד גוונים בין שחור ללבן. לא לחינם, הסצינה הקלאסית בקולנוע האמריקנית היא דו-קרב בצוהרי היום ברחוב המאובק של עיירה במערב הפרוע: ברור לגמרי מי הטוב ומי הרע, וגם סופו של מי לנצח. האמריקנים גם נוטים לעבור מקיצוניות לקיצוניות. לפני 9/11 יכולתם להעלות סכין לטיסה בארה"ב; היום יקחו מכם אפילו קוצץ ציפורניים.

אחרי כמעט 250 שנה של פוליטיקאים מקצועיים ומנוסים, ולאור ירידה מתמדת באמונם בממשל שלהם, בחרו האמריקנים (אם כי לא רובם!) נשיא שאין לו שום מקצועיות ושום ניסיון בממשל ובפוליטיקה. הדיבור על מועמדותה של אופרה הוא המשך של אותו קו, והיא הכי ההפך שיכול להיות מטראמפ: אישה שחורה שהתחילה מאפס מול גבר לבן, שירש עושר ותומך בעמדות גזעניות. ולמה זה עולה למרות הכישלון המהדהד של טראמפ? כי לרוב לוקח לאמריקנים 15-10 שנים להתיישר ולחזור לשביל הזהב. אבל כאשר מדובר על הנהגת העולם החופשי, זהו פרק זמן ארוך ביותר שתוצאותיו עלולות להיות הרסניות.

הסיבה הנקודתית היא השאיפה הכמעט-נואשת של רוב התקשורת האמריקנית - התומכת עקרונית בדמוקרטים ומנהלת מלחמה מתמשכת נגד טראמפ (המנהל מלחמה משלו נגדה) - לראות מישהו שיוכל לנצח אותו ב-2020. "אינך יכול לנצח מישהו עם אף אחד", אומרים בוושינגטון - וכרגע לדמוקרטים אין אף מועמד של ממש לבחירות הקרובות. טראמפ מנהל את המרוץ שלו כמעט מאז נכנס לבית הלבן, והדמוקרטים עסוקים בניסיון להבין מה קרה ב-2016. הם עשויים לקבל דחיפה משמעותית אם ינצחו בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס, אבל נכון לעכשיו - כל המועמדים האפשריים מדשדשים. מישהו בקנה המידה של אופרה מכניס רוח חיים ויוצר תקוות מבחינתם של מי שמקווים לראות את טראמפ מחוץ לבית הלבן לכל המאוחר בינואר 2021. אז מה אם היא בלתי כשירה לחלוטין; העיקר להעיף את טראמפ.