לחם, שעשועים ונתניהו

כל אחד יודע שהמחירים שלנו מחירי הפסד, נכון? בהצהרה זו פתח מנהל החברה הקבלנית שיח לוחמים מתוזמן נגד המזמין וחבורת מנהלי הפרויקט האופפים אותו. תראו בבקשה את המחירים שלנו. בבקשה, הם מרוחים פה באתר על כל קיר, תחת כל עץ ורצפת בטון. הכל הפסד. או שאולי אתם כבר יודעים כי עשיתם את חשבון הדיזאסטר שלנו בעצמכם. מה אנחנו פה, עבדים לפרעה עם הפסד קולוסאלי בוץ ותבן? הוא עצר כדי לנשום עמוקות ולאפשר לצופים להזדעזע בנוחיות. כל משפט שלו משתלשל, מסתיים בסימן שאלה מובהק שמותיר עקבות ספק, אבק, שריפה, טעם מר בפה, וגבעולים של אשמה. אז מה? תוהה מנהל הפרויקט שלנו, לאחר שהביט בכל האופפים, כולל בפניו של מנהל אגף הבינוי ובאצבעותיו הרוטטות על גבי השולחן. בכך הרים שוב כדור להנחתה פראית נוספת. אז מה, אתם שואלים, אתם שואלים? שוב סימן השאלה המיסטי. שתהיו בריאים, מה. אתם רוצים שנמשיך לעבוד ונשלם בכספנו עבור פרויקט ממשלתי יוקרתי? שנממן לכם? שנשלם מכיס מתרוקן? תלמדו אותי, בבקשה, איך אתם חושבים ליצר נס כזה במדבר?

להלן ציטוט מדברי האדריכל מוטי בן-חורין: היום במדינת ישראל, השלטונות – המרכזי והמקומי, מתעלים על קודמיהם הבריטים ברמה הראויה להירשם בספר השיאים של גינס! מערכת שלטונית העוסקת בקבלת היתרי וזכויות בנייה, הפכה לתהליך שמהווה התעללות בכל מי שבונה. התהליך הפך לגורם עיקרי לסיאוב, לשחיתות ולהתעללות בבונים, כשהתוצאה הינה עלות הדיור פי עשרה [10] מהעלות שהייתה יכולה להיות אם וכאשר נחיה ביושר בתוכנו, בין כל העוסקים הרבים מספור המנצלים עכשיו ככל יכולתם את הזקוקים לשירותיהם. אם ואולי פעם נזכה או נכפה על השלטונות לשרת את העם ולא לגזול אותו. אין פלא שנושא הבנייה הביא לבית הסוהר בונים, בנאים, קבלנים, פקידים, מהנדסי עיר, עוכרי דין, ראשי ערים וראש ממשלה. יותר נורא שהביא לכך שצעירים נאלצים, בניגוד לרצונם, לרדת מהארץ בגלל מחירי דיור מפלצתיים.

תרשו לי פעם להתחיל דווקא מהסוף. להלן דברי הסיכום: מצד אחד מדובר בתעשיית הבניין החשובה והיקרה. יקרה לליבנו, יקרה לחיינו, לכיסינו, יקרה ללקוחותינו, יקרה למכביר ולהחריד. זו תעשיה דומיננטית, מבולגנת, על מצע רקבובית, לא יעילה, מנצלת, חסרת פיקוח, חסרת מעצורים, חסרת גבולות, מפוקפקת, אפילו מופקרת. זו תעשיה פרימיטיבית מלאה יצרים של גן-חיות טרף, של משפחות-'שפע', של בעלים מתוחכמים, מלוקקים, עשירים במחדלים, בחוסר-מעש, במעשיות, במעשיהו, באטימות ובהרבה כסף מולבן. זו תעשיה מלאה קומבינות, עגורנים מתמוטטים, מפעילים מוזנחים, פועלים צונחים, חניון קורס, מרפסות נושרות וכן הלאה... וכל זה - רק מצד אחד של הדברים. מה מצד שני? אני אגיד לכם מה מצד שני, שלישי וכן אותו הלאה - בתעשיה הזאת אין אפילו טיפש אחד, שלא לומר אידיוט או מטומטם. אפילו לא רבע אוויל. זו תעשיה מחוטאת. לא מדובר באלח דם או אדם. זו התעשיה היחידה במציאות הישראלי שאין בה שימוש בדיסאינפקציה – היא טהורה, אין בה שמץ כסילות. מה כן יש?

ברצוני לספר לכם סיפור שלא היה ולא נברא – אלא משל היה. כלומר, להד"ם מארץ אגדות שמתלבש יפה גם על עליזה בארץ הפלאות. שנים רבות לאינספור, הרבה לפני שנולדנו וזכינו למדינה מן ההפקרות העולמית השוררת ועתה נחושה דעתנו להעבירה מסודרת כהלכה גם לידי הפלשתינים – הוקם חניון באחת העיריות, על-ידי אחת החברות היוקרתיות, שקומותיו התמוטטו על כל תקרותיו ונפתחה חקירת משטרה לפני כשנה על יסודותיו. כולם יודעים שנהרגו בני-אדם, או בדומה, באותו אסון, אלא שהחקירה טרם מוצתה ואיש אינו יודע כמה מהם בני-אדם באמת היו... אלא שהאגדה אינה עוסקת באותו מקרה ישן נושן ומעלה עובש. האגדה עוסקת בחקירה חדשה למשעי.

איכות זו מלה יותר נפוצה בעברית מודרנית במאה ה-21 ואולי גם במאה של העולם כולו. ממש המצאה גאונית ונפיצה. איפה לא משתמשים בה, היכן לא מנצלים אותה, מי לא קופץ עליה? איכות-חיים, איכות-סביבה, זמן-איכות, מזון-איכות, אבטחת-איכות, איכותיות וכדומה. בתרבות הטייקונית, ההיי-טקיסטית העכשווית יש רדיפה לא נורמלית אחרי איכות. במאה הקודמת אדם הרים עיניו לשמים וחיפש משמעות – עכשיו ירד למכרה לחפש איכות. איכות היא אולי המשמעות החדשה, התורנית, של החיים.