הימים שהייתה רוח ציונית חזקה

השבתון של יום ד' הוכיח עוד פעם, מה היא היד היהודית בארץ ומה כוחה. יד יהודית זו היא הבונה את הערים, המוציאה מן השממה את ירק הפרדסים הנפלא, המניעה את כל גלגלי החרושת והתעשיה. וכשיד זו שובתת – אז נפסק מהלך כל החיים. אז עומדים בלי זוז המוטורים הכבדים; אז מתרוקנים הכבישים מכל מכונית ואופנוע; אז נסגרים שערי הפרדסים ואין השקאה לצמח. ודאי, יש מקומות שהחיים בהם נמשכים: אורחות הגמלים עם מטעניהן עוברות בדרכן; העיזים רועות על מדרוני ההרים. אבל חיים – אותם החיים הממשיים של הארץ – אותם החיים הדינמיים לאין שיעור שיש להם ערך בעולם, שיש להם "ערך" בשביל השלטון (כי רק ממנו הוא שואב את מסיו הכבדים ואת מיליוני-העודף) מפכים רק במקום שפועם המרץ והרצון היהודי.

לא אכפת, אם סיר ארתור וואקופ מופיע בתערוכה ואינו מזכיר בנאומו אף במילה אחת את המילה "יהודים". לא אכפת! את המילה הזאת מזכירים גם בלאו הכי שדות הארץ הזאת, שהפכו ברכה; חולות המארה של תל אביב, שהפכו לכרך היפה ביותר במזרח הקרוב. את המילה "יהודים" זועק כל עץ נטוע וכל גבעול שצץ מן הקרקע, כל בית חרושת חדש וכל כביש חדש שיוצק על החול. כל זה אומר לנו; אומר לעולם כולו: אנו – הכוח הסוברני בציון, הסוברני כבר כיום (שמבלעדיו אין כאן כלום), ולנו – הזכויות המלאות בארץ זו. כי היד היהודית רבת הכוח היא כאן הכל, ואילו קרה מקרה והיא הייתה נעלמת מכאן, הייתה הארץ במשך שנים מספר נהפכת לאותה שממת המארה, כמו שנהפכה בידי אדום וישמעאל אותה ארץ הברכה שעברה להם בירושה מיהודי הבית השני.

לא התכוונתי ע"י הדגשה זו לנטוע את הכרת הסוברניות שלנו בשליטים, שיודעים בתערוכה יהודית לנאום נאום ארוך, מבלי להזכיר את בוני הארץ ואדוניה החוקיים; אף לא באידיאולוגים של ה"דו-לאומיות" ו"המה-יפית" המתמוגגים מנחת כשערבים מואילים לכבד בנוכחותם את חג הביכורים בחיפה. אבל הייתי רוצה שאנו, אנו בעצמנו, כל יהודי ויהודי בארץ הזאת, אם הוא עובד על פיגומי הבניין, או בפרדס, או מקים כאן בית חרושת חדש, או יוצק כביש חדש בשממה – נהיה חדורים הכרה זו, הרת הכוח שלנו. שקר טפלו עלינו אלה ששיננו באוזנינו השכם והערב "זכור כי עפר אנחנו". שקר בפיהם של הליקבידטורים הסוציאליסטיים, המשתדלים לשכנע אותנו יומם ולילה, כי אנו אפס, כי אנו תלויים כולנו בבת צחוקם האדיבה של בדואי המדבר, או בקפריזות של פקידים קולוניאליים, הרגילים לטפל ב"נייטיבס". אנו, רבע המיליון על אדמת המולדת, אנו – שכל מה שקיים וחי בארץ הזאת הוא פרי זיעתנו ודמנו, אנו – עם העורף הכביר של ששה-עשר המיליונים בעלי ההשפעה בעולם, שא"י היא בשביל רובם שאלה של קיום או חדלון – אנו כוח כביר, אנו יכולים להיות כוח כביר באותו רגע שנרצה בכך. דומים הם כל אלה המרדימים אותנו, המחניקים כל התפרצות מחאה, המנענעים ראש אחרי כל גזירה לאותם גמדים מכוערים באגדה שכופתים בעבותות את הענק ומיישנים אותו – ובאותו רגע שהוא מתעורר הוא מנתק את העבותות ויודע לעמוד בשער בפני אויביו.

נתקו את עבותות ההרדמה והחידלון, יהודים! כבר מזמן היה צורך שנשתחרר מאותו "תסביך הנחיתות", שאינו יונק מכלום – מחוץ לכוח האפרט הפרזיטי של הנהגה מדומה השוקדת לפתח אותו ולעשות אותנו עבדים נרצעים לשלטון. אנו – הכוח בארץ הזאת, הכלכלי והרוחני – ולא רק הכלכלי והרוחני, אם נרצה בכך, ועם נוער כביר עם אפשרות להישען על מיליונים אחים באירופה – בכל רגע שאנו נלחמים ופורצים את שערי הארץ למענם, מועצה מחוקקת, קנטוניות, המלכת מלך ערבי, עראביזאציה של המשק היהודי, מלווה הפיתוח – כל אלו הם סיוט מבהיל וסכנת כליה, בשעה שאנו נכנעים ומדברים בשפת עבדים. כל הסיוטים האלה מתנדפים כעשן, בו ברגע שאנו מרגישים ונותנים להרגיש לאחרים את כוחנו – ואת רצוננו שלא להיכנע לפגיעות בזכות שלנו למולדת. כשם שציד התיירים התנדף כעשן לאחר הפגנת הזעם התל אביבית; כשם שנצטמצמו גזירות פאספילד לאחר נחשול המחאה הראשון, הן היו מתבטלות לגמרי אלמלא ההחנקה שלהן מצד ההנהגה הוויצמנית – כך כל מחאה פעילה תועיל, וכל מחאה תבוא ממילא בשעה שאנו נרגיש את כוחנו ואת יעודנו בארץ.

לא גרים ולא אורחים, אף לא "שותפים למולדת" עם עם-אחר אנו כאן אלא יוצרי הארץ, במקום שהיה לפנינו רק שטח גאומטרי שאינו ראוי לישוב אדם, לא בתוקף קומבינציה מקרית זו או אחרת יש לנו כאן הזכויות, אלא משום שארץ זו היא שלנו מדור דור, ומשום שהמיליונים של יהודי דורנו, שהקרקע בוער תחת רגליהם בכל מקום ומקום, הטילו עלינו את היעוד לפתוח לפניהם את המולדת, ומשום שיעוד זה קיבלנו בירושה משמונים דור שנשרפו על מדורות ועונו באינקביזיציה ונשחטו וגורשו מארץ לארץ – וציון וירושלים הייתה משאת נפשם ודמם.

והכרת סוברניות זו, שאינה כיום עוד סוברניות במחשבה ובנפש, אלא אדנות שבמציאות של הארץ (כפי שנתגלה הדבר באותן השעות כשהיד היהודית מפסיקה את עבודת היצירה שלה) – הכרה זו צריכה למלא כל אחד מאתנו לא רק ברגעי השבתון המעטים, אלא בכל רגע ורגע בחיינו.

היד היהודית היא רבת כוח בשעה שהיא תרגיש בכוחה זה. ואז, כשנשתחרר מכל תסביך העבדות והאפסות שהטילו עלינו הליקבידטורים, אז שום גזירה לא תצלח עלינו.

מקודם אנו צריכים להרגיש בכל טיפה בדמנו שהארץ היא שלנו, ואז הארץ תהיה שלנו.