אני מבקש להגיב על תוכנית לה האזנתי בערוץ הכנסת.
רוני מילוא, מי שהיה בעבר חבר כנסת ושר, ועמיתתו לדיון, עורכת סקרים, מקריאים ממצאי סקר, שנערך בימים אלו, לפיו - 65% מהנשאלים תומכים בהתערבות צבאית של ישראל בסוריה מול נוכחות אירנית, רק 19% התנגדו. חבר הכנסת אוחנה מהליכוד מפגין שביעות רצון. אף לא אחד מהאורחים, שהשתתפו בדיון עצר, הקשה או התרעם, שהשיח המתנהל הוא כוחני. אף לא אחד מהשותפים לדיון העלה את האפשרות לשיח אחר - שיח של הידברות, שיח של משא-ומתן. הלכו הישר לעבר תמיכה בפתרון בדרך של מלחמה.
גדלתי לתוך מדינה, בה הייתי חייל בצבא, שהשתכר מרגע המפגש עם פסגת הר סיני וממשבים סוערים וגועשים של התרוממות רוח, כי קמה מלכות ישראל השלישית באוקטובר 1956. מלכות ישראל טבולה בדמם של צעירים, שרצו לחיות. בחודש מארס 1957 הלכה לעולמה הממלכה הפנטזיונרית. שבקה חיים רק אחרי שגבתה את מחיר הדמים המיותר.
גדלתי למדינה עם מיתוס של חללי צה"ל, שמשמעותו האמיתית היא גדיעה של עלומים יפים טרם ידעו חיים. מיתוס שהתקבל בציבור הישראלי כהקרבה טבעית מובנת מאליה למען המדינה. חזרתי מאותה מלחמה ב-1956 כחייל בצבא הסדיר בתחושה כואבת, שנקטפו חייהם של נעורים יפים. הם נפלו על מזבח של קיפאון מדיני, שהוזן משיכרון של כוח. כוח שלא ידע ולא רצה לדעת, כי לכוח יש גבולות. והמצער ביותר, שהם נפלו על מזבח ההשתלבות במלחמה, שיעדיה תוכננו על-ידי אימפריות גדולות עם אינטרסים שהם לא שלנו.
גדלתי למדינה, שכעבור 11 שנים, בשנת 1967, מצאתי עצמי חייל בשירות מילואים. חייל במלחמה, שתבעה מחיר דמים קשה. מחיר דמים שהתקבל כחלק מהילת הפלדה, שהדרימה עד לתעלת סואץ, הצפינה עד פסגת החרמון ותקעה בשופר אל מול הכותל ודָמְעָה אל מול יותר מדי קברים.
הייתה זו מלחמה שתבעה מחיר דמים כואב ממדינה, שנכנסה למלחמה עם טריטוריה של כ-20.000 קמ"ר, ויצאה ממנה עם מרחבים שניפחו את ריאותיה עד כ-100.000 קמ"ר .
לאחר אותה מלחמה מצאתי עצמי בשירות מילואים לפחות פעם בשנה על גדות סואץ. ראיתי צעירים, שמהיום למחר היו למסגרת שחורה בעיתון. עיתון ששזר הילה למותם.
למרבה הכאב, הייתי חלק ממחנה קטן שהעז לזעוק, כי החללים הם קורבנות שווא על מזבח מטבחון פוליטי, בהם התבשלה לה במרץ קדרה של קיפאון מדיני. קיפאון מדיני שחטא כלפי צעירים, שבאבחת רגע של עופרת הפכו למודעה שחורה צבועה במלל עקר של פרזות חלולות על מוות למען המולדת. מודעות אבל שחורות צבועות בצבעי שכרון הכוח, שהתגלה עד כמה הוא לעתים מחורר.
הם מתו, כי הנהגה פוליטית עיוורת הייתה שבויה בשכנוע עצמי, שרק כוח צבאי הוא המפתח לשלום. כך מאות רבות של נערים במעוזים ובדרכים המחוררות שביניהם נחשפו לאימת מלחמה אכזרית, שניתן היה למונעה.
שש שנים אחרי אותה מלחמה מצאתי עצמי שוב חייל, שהוזעק מביתו בטלפון ביום שהיה תמוה לקבל טלפונים מהצבא, ביום שהיה תמוה לראות רכבים רבים ברחובות. הלכתי למלחמה כחייל בצבא, שמפקדיו עד יום לפני פריצתה היו מוכי סנוורים של תפיסה, כי הכל נתון בשליטה ואינה אורבת לנו כלל סכנת מלחמה.
האקדמיה נטלה את חלקה בהחדרת אשליה, שחוסננו הוא מבטחנו. הושרש בדעת הקהל הפמפום, לפיו ישראל יושבת לבטח מאחורי קווי מעוזים בני הגנה. מכון שילוח, מכון אקדמי רם מעלה, הנפיק מסמך שחובר על-ידי סומא בארובה - "האיבה המצרית והסורית לישראל אינה יכולה להביא למלחמה בשנים הבאות, כי הם מודעים לעוצמת הפער בין הכוח הצבאי של ישראל ובין מה שיש להם".
למסמך המדעי של מכון שילוח התווספה הצהרה נוסכת ביטחון כוזב של מר ביטחון, משה דיין, בראש השנה בשארם א-שייך, שדיבר על כך שבעוצמת כוחנו טמונה הערובה,
שלא תהיה מלחמה בעשר השנים הבאות...ובדיוק אחרי עשרה ימים פרצה מלחמה. גויסתי למילואים באתה מלחמה בצבא, שבנה במשך שנים חומת ביטחון מחוררת יהירה מתוך שחצנות של סגידה לכוח. במיוחד לחומה כזו התכוון פרשן הספורט, מר
יורם ארבל, "ככה לא בונים חומה ".
את החומה המחוררת חשתי כחיל 9 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, אליה באתי לשרת ויחד איתי בני הקטן. הוא כבר חייל בשירות סדיר, ואני בשירות מילואים.
הייתה זו מלחמה, שהתנהלה תוך כחש מצד גנרלים לדרג הצבאי. דרג צבאי, שבסגידתו רק לדרך הכוחנית, זרק אלפי פרחי נעורים יפים לטבול במדמנת הדמים וללכת מאיתנו לעולם.
ממרחק גילי המשכתי לראות כיצד הסגידה לכוח מובילה אותנו בנתיבי דמים,
שניתן היה למנוע אותם. עשינו דרכנו במסלולי מלחמות, שלא הניחו לנו עד שכוס הדמים מלאה על גדותיה. מלחמות, שהסגידה לכוח כנקודת מוצא בלעדית עלתה כיתה. הכוח והעוצמה הצבאית שלא פעם ביקשו לשדר לצד השני, שעליו להפנים כי בעל הבית בישראל השתגע - אנחנו נהרוס אתכם כמשטר, כתשתית וכאוכלוסייה.
אני מתייחס למלחמת לבנון השנייה ולעופרת יצוקה, כפי שחשתי במלחמות המיותרות שהשתתפתי בהן ב-1956, ב-1967, ב-1973 וב-1982. מלחמות כזב, ולמרבה הכאב, חלליהן קורבנות שווא של הזיה אלימה.
מתוך אותו כאב ומתוך אותו חשש אני משקיף על אירועי החודשים האחרונים. אני פוחד מפעמוני המלחמה המצלצלים על פני כל כותרת יומית בעיתונות, ובכל העוצמה מצלצלים על פני כל מהדורת חדשות בטלוויזיה וברדיו. אני גם חושש
מנשורת גרעינית, שעלולה להיכנס למשחקי המלחמות. לכן כל מלחמה המתדפקת בפתח חובה למנועה. יש לתת את הדעת למחיר של נחילי דמים, לאוקיינוס של בני אדם - באשר הם - שיצללו לתהומות נשיה.
אני חושש מהירושה שאנחנו מורישים לנכדינו - עתיד של מלחמות אין סוף, עתיד של צעידה בנתיבי מלחמות מיותרות, שהיו מנת חלקה של מדינת ישראל מאז קמה. אסור לתת לארץ היפה הזו ליפול לזרועות המפלצתיות של המלחמה.
חובה עלינו להיות נחושים למנוע את המלחמה הבאה. כי היא טומנת בחובה סכנה שנחזיר את גלגלי ההיסטוריה, שגם לא יהיה מי שיכתוב את המלים הפשוטות: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוֹ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם". קימת סכנה, שגם "רוּחַ אֱלוֹהִים" כבר "לֹא תְּרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם" ולא ישמעו עוד את הקולות היפים: "יְהִי אוֹר" ולא נזכה לתוצאה - "וַיְּהִי אוֹר".
הפעם המשחק עלול להיות בפטריות גרעיניות. אסור גם לשחק לידיהם של אחרים היושבים בטהרן, שלהוטים גם כן לשחק במשחקים אסורים.
