|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
הטיל הראשון נפל ברחוב הסמוך ולא רק בתל אביב ● הזכוכית אצלי בסלון התפוצצה מיד ● לא היה נזק ברכוש רק בנפש ● כמעט קטל אותי ואני אומרת חבל שלא ● 33 טילים נפלו כאן
|
בשבועיים הראשונים של חודש ינואר היה ויכוח אם תהיה מלחמה. את מסכות האב"כ לקחנו. ושמרנו ליד הדלת. חדר אטום עוד לא עשינו. המלחמה הרי תהיה בעירק לא בישראל. ב-16.1. החיילים האמריקנים כבר נחתו בעירק. חשתי הקלה. זה לא אצלנו. ידענו מלחמות על בשרנו. את ההיסטוריה אנחנו עשינו. מזל שכעת זה עובר ממש ממול. עם זאת הייתי צמודה לחדשות ברשת ב' ולדיווחים בהקשבה רבה. אז בנתיים שמנו ניילונים על החלונות. זה היה החדר האטום שלנו. עד מהרה ראיתי שחייתי באשליה גמורה. 17.1.1991 - נשמעה פתאום אזעקה ברדיו והערתי את כולם. חשבו שאני צוחקת עליהם. פתאום נפלה הזכוכית. בום... טראח... נבהלנו. זה אצלנו. לא הלכנו לראות מידת הנזק. רצנו בטיסה לחדר האטום וכל גופי רטט. נחנקתי מהמסכה הארורה הזאת. אחרי עשר דקות יצאנו. הטלפון צלצל... קרע את הדממה... השכן אמר שהטיל נפל ברחוב השני במפעל... אני בכיתי מרוב התרגשות... הילדים שלי ממש לא הזיז להם כלום. כאלה גיבורים.כ אילו רגילים לאזעקות. גם כאשר ראיתי את הזכוכיות מפוזרות בריצפה. כאן מאחורי הווילון הייתה קודם ויטרינה. צעקתי אוי... איזה אסון... מה את צועקת? את חיה, אמרו לי. לא נפגעת. אפילו שריטה אין לנו. אבל כן יש לי בנפש. היו כאלה שברחו לאילת לנפוש. והיו שנסעו לחו"ל. אני נשארתי בבית. לא בורחת לשום מקום. כאן נולדתי. כאן נולדו לי ילדי. זאת הארץ שלי... אם נברח מי ישאר. הוכח במפורש שליהודים יש תקומה רק בארץ ישראל. ביחד יש לנו כח. מאז מלחמת המפרץ כל האזעקות גורמות לי לבחילה ולרעידות בגוף. כל המלחמות שהיו לנו בשבילי זה היה אסון. מלחמת ששת הימים הייתי בכיתה יא' בבית ספר תיכון בית צעירות מזרחי בתל אביב. מלחמת יום הכיפורים קיבלתי צו 8. הייתי בת 22 שרתתי במילואים בסיני חודש וחצי. כל הילדות נעלמה ואיננה. מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, מספיק. כמה מלחמות ומבצעים יהיו לנו? נמאס לי ממלחמות. רוצה רק שלום. יש שיר של יהורם גאון... אני מבטיח לך ילדה שלא יהיו עוד מלחמות. האמנתי בזה... אבל התקווה נשארה וזה רק חלום. כמו ששמעון פרס נהג לאמר "אין פרטנר לשלום". |
|
כתבתי 5 שירים על מלחמת המפרץ באנתלוגיה של אברהם ברעוז. 5 ספרי שירים. 3 ספרי ילדים...ספר חדש נגיעות של אהבה...
|
|
| תאריך:
|
16/01/2018
|
|
|
עודכן:
|
16/01/2018
|
|
אלונה ספטון
|
|
|
|
|
|
|
|
כל אחד יודע שהמחירים שלנו מחירי הפסד, נכון? בהצהרה זו פתח מנהל החברה הקבלנית שיח לוחמים מתוזמן נגד המזמין וחבורת מנהלי הפרויקט האופפים אותו. תראו בבקשה את המחירים שלנו. בבקשה, הם מרוחים פה באתר על כל קיר, תחת כל עץ ורצפת בטון. הכל הפסד. או שאולי אתם כבר יודעים כי עשיתם את חשבון הדיזאסטר שלנו בעצמכם. מה אנחנו פה, עבדים לפרעה עם הפסד קולוסאלי בוץ ותבן? הוא עצר כדי לנשום עמוקות ולאפשר לצופים להזדעזע בנוחיות. כל משפט שלו משתלשל, מסתיים בסימן שאלה מובהק שמותיר עקבות ספק, אבק, שריפה, טעם מר בפה, וגבעולים של אשמה. אז מה? תוהה מנהל הפרויקט שלנו, לאחר שהביט בכל האופפים, כולל בפניו של מנהל אגף הבינוי ובאצבעותיו הרוטטות על גבי השולחן. בכך הרים שוב כדור להנחתה פראית נוספת. אז מה, אתם שואלים, אתם שואלים? שוב סימן השאלה המיסטי. שתהיו בריאים, מה. אתם רוצים שנמשיך לעבוד ונשלם בכספנו עבור פרויקט ממשלתי יוקרתי? שנממן לכם? שנשלם מכיס מתרוקן? תלמדו אותי, בבקשה, איך אתם חושבים ליצר נס כזה במדבר?
|
|
|
|
|
להלן ציטוט מדברי האדריכל מוטי בן-חורין: היום במדינת ישראל, השלטונות – המרכזי והמקומי, מתעלים על קודמיהם הבריטים ברמה הראויה להירשם בספר השיאים של גינס! מערכת שלטונית העוסקת בקבלת היתרי וזכויות בנייה, הפכה לתהליך שמהווה התעללות בכל מי שבונה. התהליך הפך לגורם עיקרי לסיאוב, לשחיתות ולהתעללות בבונים, כשהתוצאה הינה עלות הדיור פי עשרה [10] מהעלות שהייתה יכולה להיות אם וכאשר נחיה ביושר בתוכנו, בין כל העוסקים הרבים מספור המנצלים עכשיו ככל יכולתם את הזקוקים לשירותיהם. אם ואולי פעם נזכה או נכפה על השלטונות לשרת את העם ולא לגזול אותו. אין פלא שנושא הבנייה הביא לבית הסוהר בונים, בנאים, קבלנים, פקידים, מהנדסי עיר, עוכרי דין, ראשי ערים וראש ממשלה. יותר נורא שהביא לכך שצעירים נאלצים, בניגוד לרצונם, לרדת מהארץ בגלל מחירי דיור מפלצתיים.
|
|
|
|
|
תרשו לי פעם להתחיל דווקא מהסוף. להלן דברי הסיכום: מצד אחד מדובר בתעשיית הבניין החשובה והיקרה. יקרה לליבנו, יקרה לחיינו, לכיסינו, יקרה ללקוחותינו, יקרה למכביר ולהחריד. זו תעשיה דומיננטית, מבולגנת, על מצע רקבובית, לא יעילה, מנצלת, חסרת פיקוח, חסרת מעצורים, חסרת גבולות, מפוקפקת, אפילו מופקרת. זו תעשיה פרימיטיבית מלאה יצרים של גן-חיות טרף, של משפחות-'שפע', של בעלים מתוחכמים, מלוקקים, עשירים במחדלים, בחוסר-מעש, במעשיות, במעשיהו, באטימות ובהרבה כסף מולבן. זו תעשיה מלאה קומבינות, עגורנים מתמוטטים, מפעילים מוזנחים, פועלים צונחים, חניון קורס, מרפסות נושרות וכן הלאה... וכל זה - רק מצד אחד של הדברים. מה מצד שני? אני אגיד לכם מה מצד שני, שלישי וכן אותו הלאה - בתעשיה הזאת אין אפילו טיפש אחד, שלא לומר אידיוט או מטומטם. אפילו לא רבע אוויל. זו תעשיה מחוטאת. לא מדובר באלח דם או אדם. זו התעשיה היחידה במציאות הישראלי שאין בה שימוש בדיסאינפקציה – היא טהורה, אין בה שמץ כסילות. מה כן יש?
|
|
|
|
|
ברצוני לספר לכם סיפור שלא היה ולא נברא – אלא משל היה. כלומר, להד"ם מארץ אגדות שמתלבש יפה גם על עליזה בארץ הפלאות. שנים רבות לאינספור, הרבה לפני שנולדנו וזכינו למדינה מן ההפקרות העולמית השוררת ועתה נחושה דעתנו להעבירה מסודרת כהלכה גם לידי הפלשתינים – הוקם חניון באחת העיריות, על-ידי אחת החברות היוקרתיות, שקומותיו התמוטטו על כל תקרותיו ונפתחה חקירת משטרה לפני כשנה על יסודותיו. כולם יודעים שנהרגו בני-אדם, או בדומה, באותו אסון, אלא שהחקירה טרם מוצתה ואיש אינו יודע כמה מהם בני-אדם באמת היו... אלא שהאגדה אינה עוסקת באותו מקרה ישן נושן ומעלה עובש. האגדה עוסקת בחקירה חדשה למשעי.
|
|
|
|
|
