לפני כשבוע נפטרה ידידתי היקרה משכבר הימים בתיה עוזיאל. קשה להאמין שאישה מקסימה וכה מוכשרת עוזבת את עולמנו אחרי שסבלה ממחלה קשה, ולא בדרך ההולמת אותה, בשלווה וללא סבל.
בתיה ואנו היינו מסוג הידידות הטובות, שלא בהכרח פוגשות זו את זו מדי יום, ובכל זאת הייתה בינינו ידידות חמה ואוהדת. בכל הזדמנות שנפגשנו, כאילו לא עברו שבועות/חודשים מאז התראינו. אני, כידוע לכם, בת ירושלים והיא, מתגוררת באפקה. לא פעם הייתה מארחת אותי בביתם המטופח ומפנקת אותי ללא גבול!
גרוטאות
היינו לעיתים נוסעים במכוניתם. עוזי, בעלה, היה נוהג והיא, עיניה משוטטות לכאן ולכאן... לא הבנתי מדוע היא בכל פעם מבקשת מעוזי שיאֵט את מהירות מכוניתו, והרי לא החיש נסיעתו אלא נהג במהירות המותרת. יום אחד, בעודנו נוסעים, אמרה לפתע: "עוזי, עוזי, עצור כאן בצד"! כך אמרה והצביעה על ערימה של קרשים וסמרטוטים שנחה בצד "צפרדע זבל" ירוקה.
נדהמתי! מה בין בתיה, עוזי והזבל המונח בצד ה"צפרדע". עוזי עצר את המכונית והיא ממקום מושבה הצביעה לעבר הערימה ואמרה לו: "עוזי, תביא את הקרש/ הזה, גם את ההוא, הארוך וגם את הבד בצבע צהוב ליד הקרטון, כן, וגם את חתיכת המסגרת מברזל שמציצה מלמטה. תסתכל שם, מהצד השמאלי של הקרטון. יופי! תודה, עוזי". והוא, בשקט ובצייתנות, כמו מורגל בכאלו בקשות, אסף את כל הקרשים והסמרטוטים והניחם בתא המטען של המכונית.
ישבתי פעורת פה מתדהמה ולא הוצאתי הגה מפי. לאחר מספר דקות לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה: "בתיה, עשי לי טובה ותסבירי לי, עבור מה את צריכה את כל הגרוטאות האלה? מה יגידו אנשים שיראו את עוזי מחטט בזבל, כמו איזה חסר בית, ומעמיס את כל הגרוטאות האלה בתא המטען שלכם"?
עוזי צחק ובתיה הצטרפה אליו בצחוקה ואמרה: "לא אכפת לי מה יגידו אנשים, חשוב לי מה אני חושבת! אַת לא הראשונה שמקבלת שוֹק מ'המחזה' של הזבל, כולם מגיבים כך בהתחלה עד שהם מכירים אותנו. חכי עד שנגיע הביתה ותראי מה אני עושה מה'גרוטאות' הללו, כפי שאַת קוראת להן. בעיניי, אלה לא 'גרוטאות', בעיניי הן אוצרות"!
ואכן, כשהגענו הביתה, לקחה אותי בתיה ל"בית המלאכה" שלה, ושם ראיתי איך היא יוצרת מה"זבל" עבודות אמנות נפלאות! "את יודעת כמה כסף אני חוסכת מחפצים שאנשים זורקים? אין לך מושג. אני מלמדת את התלמידים שלי לשחזר חפצים: ליצור מגליליי נייר טואלט פרחים, מבגדים ישנים להכין תיקים, ארנקים, כיסויי מיטה ועוד, מסוודרים שעבר זמנם להכין כפפות, כובעים חמים ועוד דברים מקסימים ושימושיים. מאוד קל לזרוק חפצים, אך לא תמיד יש כסף לקנות חפצים חדשים, ואם יש לך קצת דמיון וידיים טובות, מכלום את יכולה ליצור עולם ומלואו! זה גם חוסך כסף, גם גורם להנאה רבה ויש לא מעט אנשים שזה עבורם ריפוי בעיסוק, חשבת על זה"?
חזרנו לבית ושם עמדתי ליד בתיה וראיתי איך היא מבשלת... איך החבר'ה אומרים? 'חבל על הזמן'. היא הכינה מאכלי גן עדן ובאלה כלים היא הגישה את הארוחה... אף הם כמו נלקחו מהמוזאון. הכל תואֵם! הצבעים, הצורה, המפה והמפיות, ממש מושלם! עד היום אני שומרת חולצת משי שהיא צבעה ותפרה עבורי וזוג עגילי טורקיז יפהפיים שקיבלתי מידה ליום הולדתי, אליה הוזמנה וכיבדה אותי בנוכחותה בביתי בירושלים.
באותו ערב, הפגשתי אותה עם מורי ורבי פרופ' דב נוי ורֵעיי הסופרים. כולם התפעלו ממנה וכל אחד חיפש את קרבתה. לצופה מן הצד היה נדמה, שבתיה חוגגת את יום הולדתה ולא אני.
כשהיינו ילדים
לפני כשלושים שנה, החלטתי להוציא לאור ספר בשם: "כשהיינו ילדים". ליקטתי סיפורי ילדות מחברים ומכרים וביקשתי גם מבתיה שתשלח לי את אחד מסיפורי הילדות שלה. לצערי הספר לא יצא לאור עד היום (ובעז"ה יצא בעתיד. תחתיו יצאו מספר ספרים לאור מפרי כתיבתי). לפניכם סיפור ילדותה של בתיה עוזיאל, כפי שנכתב על ידה ונשלח אליי ואני מביאה אותו בזה כלשונו.
שדרת הקזוארינות
לא מזמן נסענו בכביש הישן לחיפה, כשעברנו את כפר סבא התחילו לתור עיניי אחרי הקזוארינות הענקיות משני צדי הכביש בכפר מל"ל. אלו סימלו יותר מכל את הכפר ואת ילדותי לטוב ולרע, לשמֵח ולעצוב.
בלב הולם נוכחתי לדעת שהקזוארינות נעלמו! אבד לי כפר ילדותי, כשם שבהזדמנות אחרת,
כשעליתי לבדי על קבר אימי המנוחה שנדרסה שם בין הקזוארינות הללו ולא מצאתי אותו, חשתי מבוהלת, ילדה קטנה ואבודה.
כשהאיטלקים התחילו להפציץ את תל אביב, נאלצנו לרוץ בלילה לחצר של השכנים, למקלט חפוּר באדמה, שדמה יותר למאורה של חפרפרת מאשר מקום מסתור לבני אדם, ואז החליטו כל חברי הקואופרטיב של תיאטרון "המטאטא", שאבא היה מנהלו, להעביר את המשפחות אל מקום שקט בכפר. אימא, שהייתה בגדוד העבודה, הייתה גם בין החלוצים שנטעו את שדרת הקזוארינות משני צדי הכביש ושייצקו את הרפתות של המושב. היא הציעה שנעבור כולנו, כל משפחות השחקנים של התיאטרון, ונקים לנו קואופרטיב משלנו במושב עד יעבור זעם.
היה לנו ידיד יקר במושב, דוד ראובן, רווק ששמר אמונים במשך שנים לאהובתו אשר העדיפה על פניו את שומר השדות ממגדיאל, הוא אבי עליו השלום. באין לי דודים אחרים בארץ, היה לי דוִד יקר ואהוב. הוא פינה לנו את בית האריזה והכשירו כבית מגורים לעת מצוא. בבית זה השתכנו נשים וילדים; משפחת טימן, שחקן התיאטרון, משפחת לונדון עם ירון הקטן, משפחת לופטגלס - צייר התיאטרון ומשפחתי שלי.
הגברים נשארו בעיר. התיאטרון המשיך לפעול ולהיטלטל לילה לילה לכל עיר ומושבה בארץ ישראל. רק בימי ג' ובשבת היו מבלים בכפר, כי ההצגות היו באותם ימים בתל אביב. היה זה סוף הקיץ בשנת 1941 ואנחנו, הקטנים, התרוצצנו בין הרפת ללול שאננים וחסרי דאגות. המלחמה הייתה מאתנו והלאה. היינו נחים בצל עצי ההדר בפרדס, מדשדשים בגומות המים ובונים ארמונות, רוכבים על וָשתי האתון ומשחקים עם הכלב נמרוד.
הייתי קרובה לדוד ראובן במיוחד והיה לי ידיד יקר. הוא נתן לי הרגשה, שהכפר הוא ביתי ודבר לא היה נסתר מעיניי. שוטטתי בכל פינה, עזרתי לאסוף ביצים בלול, להאכיל את הפרות ברפת, להוביל את החלב ל"תנובה" בעגלה הרתומה לוָושתי האתון ולהחזיר משם מֵי-גבינה לפרות.
יום אחד יצאתי ללקט נוצות. תחילה ליקטתי אותן תחת השובך ואחר כך הפלגתי לי הלאה. נוצותיהן של היונים הקסימו אותי בהיותן קטנות ונוצצות, צורתן עדינה ומושלמת ובזוהרן בשמש, היו מגלות צבעים נפלאים הגנוזים בהן. כך, בעודי מהלכת לי מאחורי הרפת, כולי שקועה, מחפשת אחרי נצנוצן המתעתע, התקרבתי אל בור הזבל שמאחורי הרפת וצעדתי אל תוך הפֶּרֶשׁ הרך והמבעבע שקרוּם יבש ומשקֵר כיסה אותו.
אוי לאותה בושה! מהר מאוד התחלתי לשקוע... את זעקותיי שמעו, למזלי, אחי וחבריו שבאו לעזרתי ומשו אותי מהבור, אבל צחוקם ולעגם והסנדל האדום שאבד לי לעולמים, ציערוני מאד. יצאתי בעור שיניי ואלמלא ממש סמוך לכך, קרה האסון ואימא נהרגה שם על-ידי משאית צבאית בריטית, בוודאי הייתי ללעג ולקלס עד היום! הנה, כך משמשים בערבוביה הצחוק והעצב בזיכרונות ילדותי.
סצינת הווישר
כשביקרתי את בתיה, בכל פעם החמאתי לה על תכשיט שענדה, על בגד שלבשה או על אוכל שבישלה... בכל פעם הייתה מחדשת ומתחדשת. יום אחד אמרה לי: "תודה, שמחה, על כל המחמאות. אַת רואה כל פרט, אבל עוזי, שיהיה לי בריא, לא רואה שום דבר חדש אצלי"!
"אבל הוא נמצא לידך 24 שעות ביממה ואיך הוא לא רואה? אני לא מאמינה, זה לא ייתכן".
"לא ייתכן"? אמרה וזרקה בעוזי מבט. הוא ישב ליד השולחן וחייך במבוכה. "תשמעי סיפור ואז תגידי לי שזה לא ייתכן. לפני כשבועיים נסענו לנופש, לסוף שבוע ארוך, מיום חמישי ועד למוצאי שבת, רצינו לנוח בבית מלון. הגענו לבית המלון אחרי הצהריים, סידרנו את החפצים ועוזי ישב בכורסא ברגליים פשוטות והסתכל במשחק כדורגל בטלוויזיה.
באותו שבוע קניתי צמה, תוספת משיער טבעי בצבע השיער שלי, כי במשך השנים הייתה לי נשירה איומה והצמה העבה שלי הפכה לצמה של עכבר. אז הלכתי לחדר האמבטיה וקלעתי את השיער שלי עם תוספת הצמה. עכשיו השיער נראה יפה, מלא ומרשים כמו שהיה לי בצעירותי. רציתי לראות אם עוזי יבחין בתוספת והלכתי הלוך ושוב בסלון לפני עוזי. הייתי בטוחה שהוא יבחין מיד בשינוי, אבל לא רק זה שהוא לא ראה את הצמה החדשה שלי, אלא גער בי ואמר: 'בתיה, מה את הולכת הלוך ושוב מולי כמו וִישֵׁר, אַת מפריעה לי לראות את המשחק'.
כל כך כעסתי עליו, אין לך מושג, ואמרתי לו: 'עוזי, אתה לא רואה משהו חדש אצלי'? בקושי הוא ניתק את עיניו מהמסך, הביט בי ואמר: 'אני לא רואה שום דבר חדש, מה חדש? את אותה בתיה שאני מכיר כבר שנים'. 'נו באמת, עוזי, אתן לך רמז, תסתכל על הראש', אמרתי והנעתי את ראשי מצד לצד כשהצמה מיטלטלת אף היא מצד לצד. ועכשיו אתה רואה'?
'אני לא מבין מה את רוצה מחיי, אני לא רואה שום דבר חדש'!
'טוב', אמרתי, 'מכיוון שאתה לא רואה, אגיד לך מה חדש, אתה לא רואה את הצמה'?
'אני רואה, נו, אז מה חדש בה? תמיד יש לך צמה, שנים את הולכת עם אותה תסרוקת ועכשיו, עשי טובה בתיה, באנו לנוח, תני לי לראות את משחק הכדורגל בשקט'. כל כך נעלבתי, הלכתי לחדר האמבטיה והסרתי את תוספת השיער.
אחרי המשחק הוא בא אליי, חיבק אותי והתנצל שהתרגז עליי. סיפרתי לו על תוספת השיער, הראיתי לו אותה ואז אמר: 'תגידי לי, מי מסתכל עלייך מאחור? כולם מסתכלים על הפנים היפים שלך, ובכלל, בשום פנים לא הייתי משער שתוסיפי שערות של מישהו על הראש שלך. מוטב שתהיי טבעית ותשמחי בצמה שיש לך, ואפילו אם היא קצת יותר דקה מהתוספת הזאת. תזכרי, בתיה, שיש נשים שגם שיער כמו שיש לך אין להן על הראש'.
נו, מה יכולתי לומר לו אחרי חיבוק חם כזה? את רואה? הגברים 'עיוורים'! אנו יכולות ללבוש כל יום את אותו בגד, או להחליף כל יום בגד חדש והם לא יעירו לנו דבר, אמרתי לך, כך הם הגברים,'עיוורים'!"
"נו, צחק עוזי והניף ידו בביטול, "נשים, נשים, זה מה שיש לכן בראש: בגדים, תכשיטים, פאות...", הצטרפנו לצחוקו בזכרנו את "סצנת הוִוישֵׁר" ופנינו לשולחן בחצר לשתות קפה של חמש. אכלנו פרוסת עוגה שאפתה בתיה והגישה לשולחן בידיה המטופחות ונהנינו מהשמש הנעימה, מהפרחים והצמחים שעיטרו את החצר.
לעיתים אני חושבת, שאם הייתי מלאך, הייתי ממליצה ליושב במרומים, שייתן חיים ארוכים ובריאים יותר לאנשים דוגמת בתיה עוזיאל. בטוחני, שחיינו היו נראים הרבה יותר יפים ושמחים במחיצתם ולאורם. שלום לך בת-יה יקרה, תחסרי לי מאד. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים!
