גם תומכיו של טראמפ מסכימים, כי הוא מקל מאוד על מי שרוצה לתקוף אותו. אי-אמירת אמת, הטעיות, סילופים, הוצאת דברים מהקשרם ושקרים של ממש הפכו להיות סימן ההיכר של הממשל ושל הנשיא – וגם זה חסר תקדים. היו נשיאים והיו דוברים שאמרו חצאי אמיתות, שלא תמיד היו כנים; הידוע ביותר שבהם היה כמובן ריצ'רד ניקסון. אבל כזה צבר מתמיד ויום-יומי של כזבים, כולל בנושאים שוליים, לא היה מעולם. הנה שלוש דוגמאות מהתקופה האחרונה.

לפני שבועיים טען טראמפ בראיון לניו-יורק טיימס, שיש לו 170 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות; בדיקה פשוטה ומהירה העלתה שהמספר הוא 90 מיליון. כאשר התפרסם ספרו של מייקל וולף "Fire and Fury" גימד טראמפ את חלקו של סטיב באנון בקמפיין שלו ובממשלו, בניגוד לעובדות שהיו ידועות לכל.

בסוף השבוע שעבר התגאה טראמפ בנתונים של סקר שערכה אוניברסיטת קוויניפיאק, ולפיהם 66% מהאמריקנים סבורים שהמצב הכלכלי טוב או מצוין – הגבוה ביותר ב-17 שנות הסקר. אבל טראמפ התעלם לחלוטין מעוד כמה ממצאים באותו סקר. למשל: רק 37% מרוצים מתפקודו לעומת 59% שאינם מרוצים; 63% סבורים שהוא אינו ישר לעומת 34% בלבד המאמינים לו; 59% מול 38% אומרים שלא אכפת לו מהאמריקני הממוצע. והכי מעניין: 49% אמרו שברק אובמה הוא שצריך לקבל את הקרדיט על המצב הכלכלי בו טראמפ מנופף, לעומת 40% בלבד שנתנו אותו לנשיא הנוכחי.

אחרי שהוא עצמו משקר ללא הרף, טראמפ תוקף את התקשורת בביטוי שהפך להיות אחד מסמליו הבולטים ביותר: fake news. זאת, למרות שבמשך למעלה משנה הוא לא הצליח להצביע אפילו על סיפור משמעותי אחד בעניינו שהיה כוזב. היו טעויות, כולל באמצעי תקשורת מובילים, אך כפי שאומרים בצדק העיתונאים איתם שוחחתי: איש לא הוכיח שהדברים נעשו במזיד, וזאת בניגוד לשקריו של טראמפ עצמו.

טראמפ הפך את התקשורת לאויבת שלו, ועשה זאת במפורש כאשר כינה אותה "אויב הציבור מספר אחת". כל העיתונאים, ללא יוצא מן הכלל, מצהירים שההתקפות הללו לא ירתיעו אותם מעשיית עבודתם. אולי הם רק יעשו אותם לעיתונאים טובים יותר, שכן ברור להם שכעת יש להימנע אפילו מטעויות קטנות שהיו עוברות ללא תשומת לב בממשלים קודמים. במילים אחרות: אסור לעיתונאים לעשות את מה שטראמפ עושה, ולספק חומר קל למי שרוצה לתקוף אותם.

כאמור, לא ניתן לנקות את התקשורת מכל אחריות למצב בו היא מוצאת את עצמה. הנחת היסוד של חלק מן המרואיינים היא, שהתקשורת האמריקנית בבסיסה היא ליברלית ולכן נוטה לכיוון הדמוקרטים; אחרים מכחישים זאת, אך נראה שהאמת היא עם הראשונים. להטיה זו נוספה טינה אישית כלפי טראמפ, הנובעת מכמה סיבות. ראשית, התקשורת עצמה מילאה תפקיד חשוב מאוד בעליית מועמדותו, כאשר העניקה סיקור נרחב לקמפיין שלו במפלגה הרפובליקנית – מהסיבה הפשוטה שזה היה הדבר הכי מעניין בסביבה. כעת היא מתחרטת על כך, ומנסה לתקן את ה"עוול".

שנית, טראמפ אינו מסתיר את העוינות שלו לתקשורת הממוסדת – אף אם מדובר ביחסי אהבה-שנאה מורכבים, הבאים לידי ביטוי בכך הוא מתראיין גם לאמצעי התקשורת שהוא הכי אוהב לתקוף. חלק מהעורכים והכתבים מרגישים שמדובר במלחמה אישית ומוסדית נגדם ונגד מקומות עבודתם, והם מגיבים בהתאם. שלישית, טראמפ עוקף בהתמדה את התקשורת באמצעות ציוצי הטוויטר שלו – וגם את זה לא ממש אוהבים בעיתונים, בתחנות הטלוויזיה ובאתרי האינטרנט.

האם ההתנהלות הזאת של טראמפ היא טקטיקה, אסטרטגיה או שליפה מן המותן? על כך אין הסכמה, אך הדעה הרווחת היא שמדובר בסופו של דבר בשלושתם יחדיו. טראמפ רוצה להכתיב את סדר היום, והוא עושה זאת – או לפחות מנסה לעשות זאת – באמצעות ציוצי הבוקר שלו. הוא באמת חושב שהתקשורת נגדו ושהוא הצד המותקף והמתגונן. הוא יודע שחלק ניכר מציבור הבוחרים שלו נהנה מכל רגע כאשר הוא תוקף את התקשורת. השאלה היא, האם זה לא יתנקם בו בבחירות הבאות – ועל השאלה הזאת מוקדם מלהשיב.

כידוע, יש יוצא דופן אחד בין אמצעי התקשורת הגדולים: רשת פוקס ניוז, שתמיד הייתה ימנית ושנמצאת בשליטתו של רופרט מרדוק, ידיד אישי ותיק של טראמפ. הבעיה היא, שלעיתים ההגנה של פוקס על טראמפ נראית מגוחכת במקרה הטוב ומזכירה את "פראבדה" במקרה הגרוע. הנה דוגמה מתקופת שהותי בוושינגטון.

טראמפ נכח בגמר טורניר הפוטבול של המכללות, ובעת שירת ההמנון צולם כאשר שפתיו כמעט ואינן נעות. מיד עלתה השאלה האם הוא יודע את מילות "הדגל זרוע הכוכבים". פוקס הגיבה בצילומים משלה, בהם טראמפ נראה שר בהתלהבות. הייתה רק בעיה קטנה אחת: אלו היו צילומים אחרים, מסיומו של ההמנון, החלק שמילותיו ידועות לכל.

החשש המרכזי הוא מפני ההשלכות ארוכות הטווח של התנהלות הבית הלבן. הדעה הרווחת היא, שטראמפ חותר במכוון תחת אמינותה של העיתונות, שממילא הייתה מפוקפקת בעיני לפחות חלק מן הבסיס של תומכיו. התוצאה עלולה להיות, שעשרות מיליוני אמריקנים יפנו למקורות חילופיים ולא אמינים כדי לקבל מידע – שהוא המרכיב החיוני ביותר בקיומה של דמוקרטיה. מכאן תהיה הדרך קצרה למתן אמון בתיאוריות קונספירציה הזויות ובתעמולה זרה – כמו למשל זו שהפעילה רוסיה ערב הבחירות לנשיאות.

חשש נוסף הוא מפני פגיעה בעבודתם ואפילו בבטחונם של עיתונאים אמריקניים בחו"ל, לאור העובדה שהנשיא שלהם הוא שיוצא נגדם בצורה כה חריפה. השלכות אלו, אומרים בוושינגטון, עלולות להאריך ימים אפילו אם טראמפ יהיה נשיא של קדנציה אחת בלבד.