"לתקשורת יש בעיה, כי דונלד טראמפ משקר בממוצע חמש פעמים ביום. למשל: בשבוע שעבר הוא אמר לניו-יורק טיימס שיש לו 150 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות, אבל בפייסבוק ובטוויטר - שבהן הוא פעיל - יש לו 90 מיליון עוקבים. יש דברים שכל כך קל להוכיח, שזו תהיה עיתונאות גרועה לא לעשות זאת - ואז אומרים שהתקשורת מוטה נגדו".

אדוארד ליוס, הפרשן הראשי של פייננשל טיימס בארה"ב, יושב במטבח ביתו בשכונת ג'ורג'טאון, אותו הפך לחדר עבודה מאולתר בהעדרה של אשתו. שני חתולים שחורים מסתובבים בחופשיות, כולל על השולחן. אחד מהם כנראה לא אהב אותי במיוחד: הוא נצמד אלי, נעץ בי מבט חשדני וניסה להוציא מידי בשיניו את העיתון שנטלתי.

ליוס, בריטי המוצב בוושינגטון, הוא בעל הומור חריף, אבחנה חדה ושפה קולחת. רוב העיתונאים הם ליברלים, הוא מסכים, אך לעיתונות האמריקנית יש מסורת מכובדת של מתן מידע מאוזן ככל האפשר. לעיתים התוצאה היא אבסורדית, מדגים ליוס בהגזמה מכוונת: "כאשר עלתה תנועת מסיבת התה [במפלגה הרפובליקנית] בימי הנשיא ג'ורג' בוש, אמרו על התקשורת שהיא רוצה יותר מדי להוכיח את הניטרליות שלה: לפי דיווחי השירות המטאורולוגי ירד אתמול גשם בפנסילבניה, אבל כמה רפובליקנים אמרו שמזג האוויר היה בהיר". אבל בעוד החוגים הליברליים מתחו ביקורת על מידת הניטרליות של התקשורת, טראמפ והשמרנים פשוט משקרים בטענותיהם כלפיה - אומר ליוס ומסביר מדוע מדובר בתופעה מסוכנת:

"פחד הוא המטבע של משטר סמכותני, בעוד אמון הוא המטבע של משטר דמוקרטי. ב-25-20 השנים האחרונות נהרס בארה"ב האמון בכל המוסדות הציבוריים, בלי קשר למפלגה השלטת; האמון בתקשורת נפגע עוד יותר, והאמון בצבא - קצת פחות. נכון שהתקשורת כמקצוע נוטה להיות יותר ליברלית, ויש משהו בבדיחה שלפיה 'למציאות יש הטיה ליברלית'.

"אבל אתה צריך כיכר ציבורית אחת שבה יתנהל הוויכוח, ובשביל זה צריך להסכים על הכללים: כיצד בודקים את הטענות והראיות. אם אין כיכר ציבורית, הדמוקרטיה בצרה גדולה מאוד. היום יש זירות שונות מאוד זו מזו, ואין אפילו דרכים שיקשרו ביניהן. אמריקה מתחלקת לתרבות של קמפוסים ולתרבות של מירוצי נסקאר - שתי תרבויות שונות לחלוטין שלעולם לא ייפגשו. לכן, אין זה פלא שהזירה הציבורית נעלמה".