בְּנֵי חוֹרִין

הַאֲזִינוּ עַמִּים וְהַטּוּ אֹזֶן בְּנֵי רוֹזְנִים
בְּדָם וְיֵזַע שַׁבְנוּ אֶל אַרְצֶנוּ בְּנֵי חוֹרִין
בְּזָכְרֵנוּ אֶת אֲשֶׁר עוֹלְלוּ לָנו "יְדִידִים"
הֵיטַבְנוּ לָהֶם בְּאַרְצָם וְהָיוּ לָנוּ זֶדִים
וְהֶחֱזִיקוּ בָּנוּ לָהֶם עֲבָדִים
ענונו בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים
גָּם הִחְיוּ אֶת הַבָּנוֹת וְהֵמִיתוּ הַבָּנִים
וּכְמִנְהָג כְּפוֵּיי טוֹבָה נָהַג בָּנוּ פַּרְעֹה
עד שָאָמַרנוּ לֹא עוֹד פַּרְעֹה הָמָן וְזַרְעוֹ
וְחוּיַב שׂוֹנְאֶנוּ חוֹבוֹ לְפָרְעוֹ
וְלֹא חַדְלוּ מִן הָעוֹלָם מְזִמּוֹת נִרְקָמוֹת
וְעֵינֵי בְנֵי הַבְרִית מוּל עַוְלוֹת נֶעֱצָמוֹת
וּכְמִפְלָט שַׁבְנוּ לְהַאֲשִׁים זֶה אֶת זֶה
וְעוֹצְמִים עֵינָיִם מִנִּבְזֶה כְיָדִיד מִתְחַזֶּה
שֶׁלְּדִידוּ סִבְלֶנוּ רַק מַחֲזֶה.

הַסִּרוּב לְהקְשִׁיב עִלָּה לַצָּרוֹת

לו היינו מקשיבים לעצת חכמים מנוסים, היינו חוסכים לעצמנו צרות רבות ולא נכנסים למצבים קשים. יש פתגם עממי שמבטא עמדה זו בדבר לְהַטּוֹת אֹזֶן גם לְדַעַת אָחֵר בַּעַל נִסָּיוֹן וזו לשונו: "בוגר ממך ביום חכם ממך בשנה" ופתגם נוסף באותו הֶקְשֶׁר מְיָעֵץ איך להתנהג במצב קשה וזו לשונו: "אם אתה חש חולה וְרָפֶה, שאל בעל ניסיון ואל תשאל רופא". פתגמים אלה ואחרים באים ללמד את האדם או חבר בני אדם איך להתנהג ואיך לנהוג בעת צרה. ויש דברים הַמְכֻוָּנִים לעם ולא רק לאדם הבודד בלדעת במי לבחור כמנהיגו וזו לשונו: תן לבקיאים בהלכות החיים להנהיג, ורחק מאלה שרק טובתם מבקשים להשיג. זה דומה גם לפתגם העממי האומר: תן לאופה לאפות לחמך עם צִוְתּוֹ, אף אם יאכל מלחמך את מחציתו. לו עמנו נהג בהתאם לחכמה זו לא היה מוצא בניו עבדים במצרים, משם לא יכלו להחלץ וזה אשר יקרה לאדם שאיננו נוהג לפי הפתגם. התורה גלתה לנו מנהיגים שכל מטרתם הייתה טובת בני ישראל. ברם גם הם למדו לדעת כאשר פנו אל פרעה בדרישה לשלח את בני ישראל ממצרים שבמקום לעזור לבני ישראל פעולתם החמירה מצבם, כי פרעה הכביד עולו עליהם וזה הלך ורע. זה שהביא אותם למצב שמתואר: ולא שמעו אל משה מִקֹצֶר רוח ומעבודה קשה (וארא ו/ט). אלא שהם עושים כאשר צו אותם אלוהים לעשות, הם הלכו לספר לעם כי הם צאצאים של שבט לוי שעתיד לשרת בקודש וכי הם ראויים לעשות את מצות אלוהים לשחרר את בני ישראל ממצרים הדברים שנאמרו הם כאתנחתה במהלכיהם זאת כדי להציג את עצמם כראויים שנאמר: אלה ראשי בית אֲבּתָם... (וארא ו/יד) מתחילים בעמרם איש משבט לוי העתיד לשרת בקדש לכן בחר אלוהים במשה כנביא ובאהרן אחיו כיד ימינו להנהיג את העם באמרו להם: הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם (וארא ז/כו) משה ואהרן היו ממלאי תפקיד שהוטל עליהם ללא חשש מפני פרעה שבפניו התיצבו ותבעו ממנו לשחרר את בני ישראל מעבדותו ולשלחם מארצו כבני חורין. גם מקרב העם לא חסרו מתנגדים למהלכיהם אשר סרבו להקשיב להם, בעשותם כן הם היו בצרות. בזאת נוכח בהמשך אחרי היציאה ממצרים במדבר. לפיכך משה ואהרן באו בשם ה' אל העם ואל פרעה ולא כמנהיגים שֶׁמִּנּוּ עצמם, דבר שהיה פועל לרועץ לבני ישראל.

גם את הגוי דן אנכי

בהבטחת ה' אל אברהם נאמר בין היתר: וגם את הגוי דן אנכי. לכן אלוהים הקשיח את לב פרעה, וסרב לשחרר את בני ישראל מעבדותו. והנה עד פרשת בא כבר הכה אלוהים את מצרים שבע מכות החל ב-דם עד ברד, אך אלוהים גרם לכך שפרעה יאות לשחרר את ישראל. היה מסכים כל עוד המכה בתוקפה וחוזר בו כשהמכה מסתימת, ואז וַיְּחֱזַק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל. הכבדת לב פרעה היה זה מעשה אלוהים שאמר למשה כי הוא יקשה את לב פרעה שנאמר: ואני אקשה את-לב פרעה (וארא ז/ג) הדבר מעורר תמיהה אם אלוהים הקשה לבו של פרעה מה לנו כי נלין על פרעה?, אלא מה היה על פרעה לשלם על העינויים והסבל שגרם לבני ישראל תחת עֻלּוֹ, כדי לקים: "גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" ואכן הוא דן אותו ועוד יפרע ממנו עוד. דבר אחר, מפי חז"ל. אלוהים הקשה את לב פרעה או גרם לפרעה להקשות את לבו, זאת כדי להראות לו ולעמו שיש אלוהים בשמים ויש דִּין ויש דַּיָּן וכי העושה עַוְלָה עליו לשלם על העולה שעשה. מעורבות אלוהים בהקשחת לב פרעה הביאה אותו להסכים במהלך המכה לשלוח את ישראל ולאחר סיומה של המכה היה מיד חוזר בו וזאת מעשה השם כדי להענישו במכה נוספת. והשאלה היא שאלת חופש הבחירה של האדם, כאן למדים לפי התפיסה המקובלת כי אין דבר העומד בפני עצמו, כי כל דבר תלוי בדבר אחר, מכאן שאין למעשה חופש בחירה. לפי דברי רבנו עובדיה ספורנו: על "ואני אקשה" את לב פרעה אמר שאלוהים חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם שנאמר: חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה (יחזקאל לג/יא) בהרבות מכותיו ואותותיו במצרים ידע כי יאמינו בו לכן נאמר: בעבור זה העמדתיך בעבור הראותך את כחי (וארא ט/טז) ובאותו זמן גם ישראל יראו ויראו. שנאמר למען שִׁתּי אֹתֹתַי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך (י/יא, יב) כי לולא זאת היה פרעה מיד משלח את ישראל מארצו. ולא הייתה מתגשמת ההבטחה לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. המכות נמשכו עד אשר פרעה אמר: ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (וארא ט/כז). וגם הספקנים מבין בני ישראל יתחילו להאמין בה' ואז יתלכדו בשאיפה לצאת לחופשי. מכאן היד החזקה והזרוע הנטויה של הקב"ה הביאה את בני ישראל להאמין באלוהי ישראל שנאמר: וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו (בשלח יד/לא).

ויגרש אותם מאת פני פרעה

למרות שמשה ואהרן לא דרשו מפרעה לְשַׁלֵּחַ את בני ישראל כידי שילכו לרשת את ארץ כנען, אשר הבטיח אלוהים לתתה להם. משה עשה כדבר אלוהים ודרש מפרעה: שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדוּנִי (י/ג) לצאת כדי לעבוד את האלוהים ולא כדי לשוב לארץ אבותם, לכן פרעה עוד קוה שאחרי שיצאו לעבוד את אלוהיהם יחזרו למצרים מכאן אמר להם: קומו צאו מתוך עמי גם אתם (משה ואהרן) עם בני ישראל ולכו ועבדו את ה' כְּדַבֶּרְכֶם, גם צֹאנְכֶם גם בְּקַרְכֶם קחו כאשר דברתם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גָּם אֹתִי (יב/לא,לב) ובתום עשר המכות, המטרה הושגה וישראל שבו להאמין בה' וגם הגוי הרשע הכיר בכוחו של האלוהים ובקש להתברך בו. מכאן ההבדל בשתי האמירות שנאמרו על-ידי פרעה לישראל האחת "ויגרש אותם" שאמר אותה אחרי המכה השביעית הברד, לבין "קומו צאו" שֶׁאֲמָרָהּ אחרי מכת בכורות העשירית. גם לשון הפסוק מעוררת שאלה: ויגרש אותם מאת פני פרעה (י/יא) האמירה נשמעת כנאמרת על-ידי אחר שרצה "להפטר מהם"ולא על-ידי פרעה ואילו האמירה קומו צאו מתוך עמי (יב/לא) כמי ש"שולח אותם" ולא מגרשם ולא יתחרט על שילוחם. ברם אנחנו עוד נִוָּכַח שהבטחת רָשָׁע איננה הבטחה כי הוא אומר ומתחרט. ותשובתו (מלשון חזרה בתשובה) איננה תשובה . בכך עוד נוכח אחרי יציאת ישראל ממצרים.

הדברים המקשרים כל אחד מבני ישראל כעם

צריך דוקא להתחיל בדברים החוזרים פעמים רבות בתורה: תורה אחת יהיה לאזרח לגר הגר בתוככם (יב/ מט). היא נאמרת ביציאת ישראל ממצרים, למרות שקיומה יכול להיות אך ורק בארץ כנען, אלא שהמצוה נאמרת למען נזכור את יציאה ממצרים שם היינו עבדים ועִנּוּ אותנו בשוללם מאתנו את הזכות שיש לגר לפי תורת ישראל. זו מצוה מוסרית אוניברסלית הנאמרת בעת היציאה ממצרים בטרם נתנה תורה לישראל. ועוד נצטוינו לקיים את בריתו שלאברהם אבינו "המילה" ולזכור את "המועד" בו יצאנו מעבדות לחרות כעם הוא ה"הפסח" ולאכול מַצּוֹת ועוד בטרם ניתנה תורה נצטוינו לשים את דברי אלוהים לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך (יג/ט) הוא "התפלין" מצוה זו שלא כמצות מתן זכות לגר חיבים לקימה בכל אתר ואתר, למען נזכור תמיד כי ה' אלוהינו ה' אחד. הרי בתפלין טמונים יסודות "האמונה" באלוהי ישראל ו"בחקה" הן חוליה מקשרת את בני ישראל לאלוהי ישראל, לתורה, לעם ישראל ולארץ ישראל. ולאקטואליה לא פרעה אלא פָתִחְ וְחָמָס הם השחקנים בשטח וכמנהגם נוהגים בהבל פיהם מרימים ומחרימים שועי עולם, מהלכים באפלה עדין בחושך מצרים ומקריבים בכורות. לכן נסים דברנו במעט מן הדברים שהתרחשו בעברנו ועברו מן העולם ואצלם הם עדין קימים.

צָרֵינוּ יוֹדְעִים שֶסּוֹד כּוֹחֶנוּ תוֹרָתֶנוּ שֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת בּכֹל אָתָר בּנֵי עַמֶּנוּ
כֹּל עוֹד וּנְקַיֵּם אֶת עִקרֵי הָאֱמוּנָה בעשית צֶדֶק עִם כֹּל חַי בְּחֶן וּתְבוּנָה
בְּעוֹד אוֹיְבֵינוּ רוֹקְמִים לָנוּ מְזִמּוֹת וּמְגַיְסִים שׂוֹנְאֵי יִשְראֵל לַחֲרָמוֹת
אָנַחְנוּ מוֹסִיפִים לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת וְהֵם מוֹסִיפִים לְהַקְרִיב עוֹד נְשָׁמוֹת
לֹֹא יְבִיסוּנוּ לְעוֹלָם בְּשִגּוּר טִילִים סוֹפָם שֶׁיֶּצְאוּ חֲפוּיֵי רֹאשׁ וַאֲבֵלִים
כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם לֹא הִכְזִיב כִּי הַפּוּר נָפַל וְצָפוּי לָהֶם סוֹף מַעֲצִיב