אם איש ציבור נוצרי או מוסלמי היה מותקף בכנסייה או במסגד בידי פעילי ימין, הארץ היה רועשת ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. אבל כאשר פעילי שמאל חילוניים תוקפים בבית הכנסת את
אביחי מנדלבליט - יש כותרת או שתיים וממשיכים הלאה.
למה? כי ההתקפה הזאת מתאימה לאג'נדה של רוב התקשורת. אותה תקשורת שמוכנה לעשות הכל כדי להפיל את
בנימין נתניהו, ואשר ניפחה ומנפחת את ההפגנות ליד ביתו של מנדלבליט (שתכף נחזור אליהן) ובשדרות רוטשילד. אותה תקשורת שנוקטת צד ברור ביותר במחלוקת על המסחר בשבת, והופכת 2,500 מפגינים באשדוד לנושאי דגל שיש להרים על נס ולהעניק להם כותרות ראשיות. אותה תקשורת שברובה נותרה חילונית ושמאלנית, ואשר חלקים ניכרים ממנה מוכנים להשלים עם הדמוקרטיה ושלטון החוק רק כאשר הללו מתאימים להם.
אבל האשם האמיתי בהתקפה חסרת התקדים הזאת הוא בית המשפט העליון, אשר הכשיר את ההפגנות בפתח תקוה. כל מי שעיניו בראשו מבין, שאותן הפגנות נועדו להשפיע על ההחלטות שיקבל מנדלבליט בתיקי נתניהו. אין להן שום מטרה אחרת, וזו הסיבה היחידה שהן מתקיימות ליד ביתו של היועץ המשפטי. במילים אחרות: אלו הפגנות המהוות שיבוש מהלכי חקירה ומשפט, או לכל הפחות ניסיון לשיבוש שכזה. כלומר: מדובר בעבירה פלילית המבוצעת בכוונה תחילה, תוך תכנון מוקדם ובראש חוצות.
מה עשה בג"ץ? הכשיר אותן. בלוליינות שלא הייתה מביישת את טובי אמני הקרקס, החליט בג"ץ שלא מדובר בהפגנה פוליטית ולכן אין לה צורך ברישיון. אז ממה נפשך: אם זו לא הפגנה פוליטית - וברור לנו שאין זו הפגנה למען איכות הסביבה או בעד הגדלת תקציב החינוך - הרי שנותרנו עם המניע של השפעה על החקירות, ואזי מדובר בעבירת שיבוש. ואם זו לא הפגנה של שיבוש הליכים - אזי מדובר בהפגנה פוליטית. אבל חוסר ההיגיון הזה לא הפריע לבית המשפט העליון.
אחרי שצלחו את המשוכה הבסיסית הזאת, עברו השופטים לדון באיזון שבין חופש ההתכנסות ו
חופש הביטוי לבין זכותם של משפחת מנדלבליט ושכניה לחיות בשלווה בבתיהם. הפתרון היה: ההפגנות לא יהיו ממש ליד הבית, אבל גם לא במרחק של קילומטר או שניים ממנו, אלא ברחבה סמוכה. גם ההחלטה הזאת הייתה מעשה לוליינות מופלא, שכן רק כמה שבועות קודם לכן קבע הרכב שונה של בג"ץ, גם כן בעניין מנדלבליט, שהפגנות ליד בתיהם של אישי ציבור אינן לגיטימיות ויש להפגין רק מול משרדיהם. לשופטים כמובן היו נימוקים מלומדים להסביר מדוע מדובר במקרים שונים, אך השורה התחתונה הייתה שינוי של 180 מעלות.
וכך הגענו לתוצאה בה פורעי חוק, שביקשו בגלוי מתומכיהם להפר את התנאים שקבעה המשטרה, קיבלו מבג"ץ אישור לקיים הפגנות שכל-כולן עבירה פלילית, תוך רמיסת זכויות יסוד של דיירי הסביבה. למה? נניח לזכותם של השופטים שזה לא היה משום שהם ידעו מה התקשורת רוצה, אלא מנימוקים משפטיים. אך כאן נכנסת לתמונה הטעות שרבים כל כך נכשלים בה, ומתברר שגם שופטי ביהמ"ש העליון אינם חסינים מפניה.
אמרתי ואומר זאת שוב ושוב: גם בדמוקרטיה, ובעצם בעיקר בדמוקרטיה, אין שום זכות מוחלטת. הזכות לחיים אינה מחייבת את המדינה לממן כל תרופה לכל חולה, ואינה מונעת ממנה לשלוח חיילים לקרב שממנו לא יחזור. חופש הביטוי אינו מתיר להוציא דיבה ולפגוע בביטחון המדינה.
חופש העיסוק אינו מתיר לשדוד בנקים. וחופש ההתכנסות אינו מתיר להפוך חיים של אחרים לסיוט מתמשך.
ההחלטה הנכונה היחידה הייתה להתיר להפגין מול משרד המשפטים בירושלים, כשם שיש הפגנות מול משרד ראש הממשלה, מול משרד האוצר ומול משרד הביטחון. אך ברגע בו ניתן הכשר להפגנה ליד הבית הפרטי - נפרצו כל הגבולות, ומכאן הייתה הדרך קצרה להתקפה על מנדלבליט בבית הכנסת.
הפורעים של אמש (20.1.18) כבר הצהירו שיחזרו למקום. עכשיו בואו נראה את רשויות האכיפה: את המשטרה מאתרת אותם ועוצרת אותם, את בית המשפט אוסר עליהם להגיע לבית הכנסת ולסביבתו, את הפרקליטות מעמידה אותם לדין אם וכאשר יפרו את האיסור, את בית המשפט מעניש אותם בחומרה ואת בית המשפט העליון נותן גיבוי לכל אלה. אם לא ייעשו כל הצעדים הללו - נרשום עוד צעד בהתדרדרות שלנו לעבר אנרכיה המחופשת לדמוקרטיה.
