החברה הישראלית נמצאת במצב מסוכן. החשש הכבד להתפוררות המרקם השברירי המאפשר לכולם לחיות כאן אינו סתמי. השסעים העמוקים והבלתי ניתנים לגישור מעצימים את הסכנה. כל מי שמודע למצב מבין שאנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות הגובה מחיר כבד. לעניות דעתי, הסוגיה של השירות הצבאי היא סוגיה מרכזית שיש למצוא לה מענה הולם. דת ושירות צבאי לא נועדו זה לזו. אסור לפגוע לא בדת ולא בשירות הצבאי. לדאבון הלב, חלפו הימים בהם ניתן היה לגשר על הפערים והמתחים שנוצרו עקב הניסיון ליישב את המחלוקות בדרכי שלום.
אין זה סוד שהחברה הישראלית עברה רדיקליזציה דתית. מלחמות הדת, מלחמות השבת, מלחמות השירות המעורב, כל אלה הם מכשול משמעותי מאוד בפני שלמותו של צה"ל. התבטאויותיהם של רבני הציונות הדתית נגד ראשי צה"ל, הרמטכ"ל, מהוות חציית גבולות מסוכנת מאוד. צבא אינו יכול להתנהל לפי הלכות רבנים. בישיבותיהם רשאים הרבים להחיל כל מה שראוי ורצוי מבחינתם. בצה"ל לא.
מזה מספר שנים אני כותב מיד פעם על הצורך לשנות את פרדיגמת המבנה של צה"ל, היינו לעבור מפרדיגמת "מצבא העם" למודל של צבא מקצועי-התנדבותי. אירועי השבועות האחרונים וכן הקרע שנפער מזה כמה שנים בין צה"ל לבין הציונות הדתית בעקבות פינוי הישובים או הריסת בתים בלתי חוקיים, הסדרת מאחזים בלתי חוקיים, וכד', הביאו אותי להחלטה לפרסם שוב מאמר שפורסם בעבר באשר לצורך בצבא מקצועי.
מעבר לצבא מקצועי-הכרח בל יגונה
מאמר יוצא דופן בחשיבותו הופיע בעיתון הארץ בסוף השבוע הקובע שישנה ירידה משמעותית במוטיבציה של אנשי הקבע להמשיך ולשרת בצבא ("משבר המוטיבציה בצה"ל כבר התחיל",
עמוס הראל, 13.6.2014). הנתונים אינם שלמים אך אלה אשר כן בנמצא מוכיחים על הלך רוח קשה מאוד בקרב אנשי הקבע החוששים לעתידם וגורלם. הם צודקים בחששותיהם משום שבאמת עתידם לוט בערפל כבד. לדאבון הלב, הגענו למצב זה משום קוצר הראות של קברניטי המדינה בעשורים האחרונים.
ישראל נמצאת בתהליך מואץ מאוד של מעבר מהקולקטיביזם שאפיין את החברה הישראלית בראשית דרכה אל עבר האינדיווידואליזם, ההגשמה העצמית, וראיית הטובה העצמית לפני הכל. גם האתוס הנכון בעת כינון המדינה ובעשורים הראשונים שלה, היינו צבא העם, גיוס לכל, ומיני ביטויים אחרים, הכל נשחק ונטחן תחת גלגלי המציאות שעיני מנהיגנו טחו מראות. המגמות היו ברורות, התהליכים התרחשו מול עינינו, ובכל זאת סירבנו להאמין. כעת המציאות היא קשה, בעייתית ומדאיגה.
המציאות האסטרטגית, ההתקדמות הטכנולוגית, הרצון של בני אדם להגשים את עצמם, כל אלה עברו שינויים מהותיים. דווקא בנושא של הצבא, עתידו, מבנהו, תקציבו, וכד', ישראל הרשמית העדיפה לשקוע בתרדמה, לתת לאירועים להתגלגל ולא ליזום, להמשיך ולהתווכח על תקציב הביטחון מבלי לקחת בחשבון משתנה אחד חשוב: החברה הישראלית לא יכולה, לא רוצה, לא מעוניינת להמשיך ולהקריב את כל הנושאים החוץ צבאיים לטובת דפוסים ומבנים חשיבתיים לגבי הצבא וגודל תקציבו.
ישראל חייבת לעבור ממודל צבא העם שפשט את הרגל מזמן, למודל של צבא מקצועי, מצויד היטב, טכנולוגי מאוד, ושבו משרתים הטובים שבאנשים. אם נמשיך ונדבק בקיים, נימצא חלילה, בפני שורת שבורה.
צה"ל יקר לכולם ותפקידו בשמירת קיומה של ישראל מרכזי. לכן ההצעות לשינויו המבני אינן באות כדי להרע אלא דווקא כדי להיטיב עמו והרבה מאוד. צבא חייב להיות גוף מקצועי לעילא ולעילא. גיוס המוני הוא דווקא מכשול בפני ההתמקצעות והמקצועיות המרבית. הכשרתם של חיילים חייבת להיות מרבית וארוכת טווח. ראו לדוגמה טייסים וחובלים אשר עוברים הכשרה ארוכה מאוד והתוצאות מדברות בעד עצמן. לעומת זאת, ביחידות שבהן כמות החיילים היא ענקית, תקופת ההכשרה היא קצרה מאוד ומשך הניצול מינימאלי. מרבית חיילי החובה משתחררים לאחר שלוש שנים או שנתיים (בנות). כל מי שמכיר עיניו בראשו ושכלו אינו רפה מבין שהמקצועיות של הטייסים והחובלים, כדוגמה בלבד, היא לאין שיעור כבוהה יותר מאשר של חיילי חובה במקומות אחרים. כדי להתגבר על משך הזמן הקצר בו ניתן לנצל את המקצוענות של החיילים הקרביים בצה"ל, דורשים מהם לחתום קבע, משמע לשרת זמן רב הרבה יותר. התוצאה היא אחת: אלה חיילים מקצועיים במלוא מובן המילה ויעילותם גבוהה עשרות מונים מאחרים. כך גם לגבי יחידות השדה שבהן קצינים נדרשים לשרת פרקי זמן ארוכים. הסיבה היא אחת: הניסיון הוא חלק בלתי נפרד מהתמקצעות. למזל כולם כל היחדות הלוחמות ביבשה, באוויר ובים מאוישות היטב. זהו הצבא המקצועי עליו אני מדבר.
מחלוקות קשות
גיוס החובה בישראל לוקה בחסר. רק כמחצית המועמדים לגיוס חובה אכן מתגייסים. רבים מאלה המתגייסים, כ-20% לערך, אינם מסיימים את תקופת השירות מסיבות כאלה ואחרות, כפי שאכ"א פרסם לפני כמה שבועות. הפערים במשך השירות החובה גורמים לתסיסה בקרב הציבור. חיילים חילוניים מחויבים לשרת 32 חודשים ואילו בני ישובות ההסדר 17 חודשים בלבד. בנות המצהירות על דתיותן פטורות משירות צבאי. הבנות החילוניות מחויבות לשרת 24 חודשים. גם כאן האפליה זועקת לשמיים. מבחינה חברתית, הסוגיה הזו מעוררת מחלוקות קשות. למותר לציין שביחס לפטור בחורי הישיבה החרדים הפטורים לחלוטין משירות צבאי, המלחמות בין אלה ולבין אלה קשות מאוד. צבא מקצועי-התנדבותי יפתור את הבעיות המעיקות הללו. כל מתגייס יתחייב לשרת לפי תנאי הצבא ותו לא.
בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים וגם העתיד, המאסה הגדולה של חיילים לא היא שתכריע את המלחמות. הטכנולוגיה מסוגלת לעשות זאת הרבה יותר טוב. את עיקר התקציבים עבור מערכת הביטחון יש להפנות לפיתוח טכנולוגי והצטיידות צה"ל במיטב הציוד ואמצעי לחימה. אלא שלא רק בכך יש להשקיע.
הקמתה של אקדמיה צבאית שבה ילמדו המתנדבים את מקצועות הצבא במשך 4 שנים, הכשרת כלל חיילי צה"ל כפי שמכשירים טייסים וחובלים, תנאים כלכליים משופרים ומעמד חברתי גבוה, כל אלה יאפשרו הקמת צבא מקצועי בישראל שיהיה הרבה יותר יעיל ממה שהוא כיום. זאת ועוד; ביטולו של גיוס החובה ישחרר תקציבי עתק עבור הצבא המקצועי. כך ניתן יהיה לתגמל את המשרתים בצורה מכובדת מאוד, להותירם עד גיל הפרישה החייב לעלות לגיל הפרישה של כלל האזרחים, וכך המשרתים לא ידאגו ליום המחר. יתרת התקציבים הנובעת ממעבר לצבא מקצועי ולא צבא העם תועבר לצרכים האזרחיים. המדובר במיליארדים רבים בהם ניתן לשפר פלאים את המערכות האחרות.
לעניות דעתי, זו הדרך היחידה לספק הן צרכי הצבא, להכינו היטב לייעודו ולהופכו לצבא חזק שידע בעת הצורך לנצח. מאידך תיפתרנה גם בעיות חברתיות קשות המעיקות על החברה הישראלית.
