עברות שמות אתרים גאוגרפיים בנגב

עברות שמות מקומות בארץ-ישראל (הרים, נחלים, כפרים, ערים, דרכים, אזורים) החל בשנת 1922 על-ידי ועדת השמות של הקרן-הקיימת כצעד נוסף בגאולת הקרקע ובהתיישבות החדשה בארץ. בעת הקמת המדינה כללה הוועדה אישים כמו יצחק בן-צבי, ישעיהו פרס, זאב וילנאי, בנימין מזר ואחרים. כך למשל סבר י' פרס "שפעולת העברות" חשובה קודם כל בפן החינוכי שלה, כלומר חיזוק הקשר של הנוער לארץ, ופנה בקשר לכך בשנת 1948 אל שר הפנים.

פרס ביקש לחזק את תביעתו ובמכתבו לשר הדגיש: "זרה הארץ גם לבניה שנולדו בה... הם עוברים בה לאורכה... מבלי לדעת את שמותיהן של הצורות הגאוגרפיות... שבלעדיהן אין האדם מתקשר בקשר נפשי אל מה שעיניו רואות". פרס אף הוסיף כי ממילא נוצר צורך לעברות, כלומר להתאים שמות עבריים לכפרים הערביים הרבים שננטשו לאחר המלחמה. או כדבריו "שומה עלינו להתחיל ביהוד מפת ארצנו מייסודה".

הוא התנדב לשמש חבר בכיר בוועדה של המומחים שאמורה לקום והעריך שזמן עבודתה יארך "כדור שלם". ראש הממשלה דוד בן-גוריון שמינה את הוועדה ב-7 ליולי 1949 נתן עדיפות להתחלת מלאכת העברות בנגב ואף קרא לוועדה "ועדה לקביעת שמות בנגב". לתפקיד יו"ר הוועדה נתמנה זלמן ליף (ליפשיץ), שהיה מומחה לקרקעות וכרטוגרפיה וייעץ למספר משרדי ממשלה, ולמזכיר הוועדה נתמנה ב"צ אשל. מהר מאוד הוברר כי ההערכה שהוועדה תעבוד שנים - הופרכה ותוך זמן קצר הוצעו מאות שמות עבריים חדשים בנגב.

הוועדה לקביעת השמות העבריים בנגב החלה לעבוד באמצע יולי 1949 ובחרה מתוך חבריה ועדות משנה - ועדה גאוגרפית, ועדה למונחים, ועדה היסטורית וועדה מרכזת. הבחירה להתחיל בפעולת העברות דווקא בנגב נבעה מהעובדה שהאזור היה שטח גדול, "ריק יחסית" מיישובים יהודיים ומתושבים מקומיים (בדואים שמנו אז כ-11 אלף נפש) וכמעט ללא כפרים חקלאיים גדולים.

בכך שימש הנגב את ראשי הממסד המשרדים והממשלה כאתגר הפיתוח הלאומי בשנותיה הראשונות של המדינה. גם העובדה שבן-גוריון נשא מאז ומתמיד את חלום יישוב הנגב כאתגר לאומי - סייעה גם היא להחלטה זו. בשנת 1949 הסביר בן-גוריון לוועדה כי משום שאין אנו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על ארץ-ישראל כך אין עלינו להכיר בבעלותם הרוחנית על הארץ ואין להיזקק לשמות "שנודף מהם ריח ערב"!

באפריל 1951, החליטה הממשלה לאחד את הוועדה לקביעת שמות בנגב עם ועדת השמות שליד הקרן-הקיימת לישראל. הוועדה המורחבת מנתה 13 חברים, כולם מומחים מתחומי הגאוגרפיה, ההיסטוריה והארכיאולוגיה ובכל הקשור ללשון העברית. ניתן להזכיר כמה מהם: יעקב ברוור ודוד עמירן מהגאוגרפיה; בנימין (מייזלר) מזר מהארכיאולוגיה; יצחק בן-צבי, זאב וילנאי ויוסף (ברסלבסקי) ברסלבי מתחום ההיסטוריה. הוועדה הגבילה עצמה מראש רק לשמות המופיעים במפה בקנ"מ של 1 לרבע מיליון שהייתה בשימוש משלהי תקופת המנדט.

ראשי השלטון הישראלי ביקשו לזרז את עברות שמות מפרץ אילת וסביבתה משום הרצון להראות לבריטים שלישראל יש חלק טריטוריאלי לגיטימי במפרץ (אום-רשרש שתהפוך לאחר מכן לאילת) וכן להוכיח לבריטים שאין לישראל כל כוונה לתקוף את עקבה או כוחות בריטים המוצבים בעבר-הירדן.

ברור אם כן שעברות השמות באזור נתפס כמחזק את הריבונות הישראלית החדשה במפרץ, בנגב ובכל שטחי ארץ-ישראל שנכבשו לאחר המלחמה. המפות הבריטיות המנדטוריות הפכו בעיני הוועדה למיושנות וחבריה החלו במרץ להעניק שמות חדשים למאות אתרים באזור.

הוועדה ראתה עצמה כנוטלת חלק "ביהוד" הנגב ומפת ארץ-ישראל וזאת באמצעות מתן שמות עבריים גם לפריטים גאוגרפיים קיימים וגם לאלו (הרים, ואדיות נחלים, עמקים, דרכים, מעיינות, וצמתים) שלא היה להם שם עד עתה.

הוועדה סברה שבתהליך העברות יש להיעזר ראש לכל במלאי השמות העבריים ההיסטוריים שחלקם הובלע בשמות הערביים. כך למשל ביר א-סבע הפכה לבאר-שבע, סבה הפכה למצדה ועין ג'די לעין-גדי. מכיוון שאתרים גאוגרפיים רבים היו ללא שם, השתמשה הוועדה בשמות תנ"כיים כמו, האבות, המלכים, ושופטים וכן בדמויות היסטוריות שהופיעו לאחר חתימת התנ"ך.

וכך וואדי עמרני היה לנחל עמרם; ביר מלגה הייתה לבאר מלכה וכדומה. באזור אילת ניתנו להרים שמות של מלכי יהודה (בהנחה שהמפרץ וההרים סביב היו אז בשליטתם) כמו הר אסא; הר יהושפט; והר עוזיהו. בבחירת השמות ביקשו חברי הוועדה להישאר בקונטקסט ההיסטורי ולכן ליד מצדה כונו הפסגות בשמות כאלעזר, בן-יאיר והקנאים. אך טבעי היה שהגבעות באזור באר-שבע כולל השטח עד ניצנה, יכונו בשמות הקרובים והמתייחסים לאברהם אבינו.

וכך ניתנו סביב לעיר שמות כמו: גבעת הגר, כתף אברהם ועמק שרה (למרות שתרגום עמק א-סיר מערבית הוא עמק הסירה הקוצנית). הוועדה עבדה קרוב לשנה והציעה 561 שמות עבריים לפריטי נוף הנגב. הפריטים הופיעו כמה חודשים לאחר מכן במפת ארץ-ישראל בקנה מידה של אחד לרבע מיליון שהופקה על-ידי מחלקת המדידות של מדינת ישראל.

כך החלו להישמע השמות החדשים ברדיו ולהופיע בעיתונות: אילת, נחל צין, מעלה העקרבים, באר-מנוחה, מכתש רמון, עין-יהב, מצפה רמון, שדה-בוקר, עין-בוקק, דימונה ועוד שמות רבים אחרים המסמלים מאז הקמת המדינה את התחדשות ההתיישבות היהודית בנגב.

בהגיעה להצעת השמות בחרה הוועדה בשיטת התרגום מערבית לעברית: וואדי אביאד היה לנחל לבן, ג'בל קורין להר קרן, וואדי בוטמי לנחל אלה. השימוש בתרגום היה מועט יחסית ולכן המשיכו חברי הוועדה בבחירת שמות המזכירים את הצליל הפונטי של המילה בערבית (מבלי להתייחס לתוכנה): לדוגמה, ג'בל חרוף (בתרגום הר הכבשה) היה להר חריף; סהל אל האווה (שבתרגום הינו מישור הרוח) היה לנחל חווה וסג'רת בקרה הייתה להר בוקר.

יתר על כן, הוועדה ביקשה להשמיט תכנים שליליים, עצובים, דוחים או מתגרים. ביר הינדיס (בתרגום באר צלמוות) הייתה לבאר-אורה; ועין ויבה (בתרגום מעין המגפה) היה לעין יהב. בן-גוריון נטל חלק פעיל בהתלבטויותיה של הוועדה באמצעות עוזרו נחמיה ארגוב.

ראש הממשלה התנגד לפרסם שם של יישוב שחרב ותבע לכנותו בשם חדש רק שיקום תחתו יישוב ישראלי חדש ורק אז הוא יודפס במפה. מועצות אזוריות אף הן קיבלו שם חדש המתאים לגידולי המקום: מועצה אזורית "תמר" ובשטחה מעלה תמר, נחל תמר ועוד; המועצה השכנה כונתה "רמת נגב"; היו שמות יומרניים או מוזרים ואפילו לא מתאימים לנגב וברובם נדחו.

כך למשל למצפה רמון ביקשו לקרוא תחילה "טירת בוקר" או "גביש" ולמצפה "צוקים" ביקשו תחילה לקרוא "באר תחיה". בפועל, המטיילים והחיילים לא קלטו את השמות החדשים והמשיכו לכנותם בשמם הערבי ובן-גוריון התערב ודרש ממפקדי "פיקוד דרום" ללמד את החיילים את השמות החדשים.

אכן הוועדה עבדה בקצב מהיר למדי. עם זאת, לא כולם היו שלמים עם הצעותיה. כך למשל רחל סבוראי מרביבים (סיירת וותיקה מימי הפלמ"ח) סברה שמכיוון שהשמות ניתנים לדורות, אין להיחפז ויש ועל הוועדה להכיר טוב יותר את נוף הנגב.

היא נתנה שתי דוגמאות שמבחינתה הוועדה שגתה בהן ויש לתקנם. האחת, רכס ראס זוואירה כונה בשם שהוועדה הציעה "ראש זעירא" ברם הרכס וההר היו ענקיים והשם לא התאים. ואכן במהלך הזמן שונה שם המקום ל"ראש זהר". כך גם השם "עידד" ליד מכתש רמון שכונה בתחילה "שלוחת גשור" אך זה כלל לא תאם את שמו הערבי חש'ם שפירושו "ההר המזדקר". לימים שונה שמו של ההר ל"שלוחת כרכום".

סיווג פשוט של כלל השמות מצביע על כך כי הוועדה בחרה כ-124 שמות על בסיס היסטורי (כגון ערד, יטבתה) תוך הכרזה כי זו מטרתה העיקרית: חידוש שמות עבריים היסטוריים; כ-167 שמות שהיו תרגום מדויק של השם הערבי (כגון נחל לבן, נחל אשלים). לרוב תורגמו שמות בערבית שהתייחסו לתופעות טבע, למבנה הטופוגרפי, למחצבים, לצמחים ולבעלי החיים; 175 שמות ניתנו על-פי הדמיון בין הצליל הערבי והעברי - (דוגמה: נחל חלוקים, עין גלד); 71 שמות חדשים לגמרי (שאין להם מקור אחר) ניתנו לאתרים ברחבי הנגב (דוגמה: באר-אורה).

במספר מקומות ניתנו שמות שהנציחו מאירועי מלחמת העצמאות בנגב (כגון נחל כובשים, גבעת חבלנים ונחל באר-חיל). הוועדה עמדה על כך שאין לתת למקומות שמות ע"ש מנהיגים ציוניים או תורמים מכובדים כפי שהיה נהוג במרכז ובצפון הארץ וטוב שהוחלט כך.

בחורף 1950 יצאה הוועדה לסיור מבאר-שבע עד אילת ובדרכה עברה הוועדה בהר הגבוהה. בנוסף בוצע סיור אווירי על-מנת לאמת את האתר עם השם המוצע. הסיורים יצאו לפועל גם תחת לחץ תושבי הנגב והדרום שתבעו מחברי הוועדה לראות את האתרים מקרוב לפני שהם מעניקים שמות חדשים.

פעמים רבות, נהגה הוועדה להתכנס כמליאה וכל חבר הציע שם הנראה בעיניו המתאים ביותר. נערכה הצבעה, ושם שקיבל את רוב הקולות הפך לשם הרשמי שמאחוריו עמדה הוועדה. עם השנים, על-אף החידושים והמחלוקות, הפכה המפה החדשה למקובלת על הכול. יחד עם תרגומים מוצלחים כמו ראס רמאן להר-רמון נותרו גם שמות מוזרים כמו ג'בל דבה שתורגם להר הדלעת ומישור אבו אל חוויט שתורגם לשדמות ניצנה.

כמובן שמי המחפש את השיקול הפוליטי מאחורי משמעויות השמות יוכל בקלות למצוא רמזים כי החזק, זה שניצח במלחמה וזה הטוען לבעלות על הנגב מימים ימימה מוחק את השמות הקודמים לו, את השמות הערביים ובכך מחזק את ריבונותו החדשה. עם סיום עבודת הוועדה, פורסם לוח השמות החדש והוא הוגדר במילים: "מפה עברית של הנגב מטוהרת משמות נוכריים".

בן-גוריון שהודה לוועדה על תפוקתה המהירה קבע כי היא השלימה את הפעולה שהחל צבא הגנה לישראל כלומר, שחרור הנגב משלטון זר. בשנת 1950 נפטר יו"ר הוועדה זלמן ליף ואת מקומו תפס אברהם בירן שביקש להרחיב את המנדט שקיבלה ולהציע שמות גם באתרים שמחוץ לנגב. בירן אף סבר שיש בכוח הוועדה להמליץ בפני הממשלה על הקמת נקודות חדשות כולל שמן העברי.

העימות בין בירן, חברי הוועדה והמשרדים השונים הוביל להחלטת ממשלה במרס 1951 למנות ו"ועדת שמות ממשלתית" ולפרסם זאת ברשומות כלומר לתת לכך תוקף חוקי. הוועדה החדשה הוסיפה עוד כ-110 שמות חדשים לנגב ובסה"כ מנה "רשימון הגיליון הדרומי" - יבול נאה של 670 שמות מעוברתים.

הוועדה קיימה יותר מעשרים ישיבות מליאה שם הייתה צריכה להכריע בין כמה שמות שהוצעו לכל אתר. ואכן ראוי לציין כי 550 השמות החדשים נבחרו מתוך 2,500 שמות אלטרנטיביים. כפי שאמרנו, נהגה הוועדה לדחות ולשנות שמות שהעידו על "משמעות עגומה וקודרת... ששיקפה את אזלת ידם של נודדי הנגב ואת התבטלותם בפני המציאות הקשה כגון צלמוות, מגפה, רזון, כפן ועוד ולא היו ראויים לתרגום".

עיתים פרצה מחלוקת בין מומחי הוועדה באשר לזיהוי הנכון בקשר לצמחים, עצים או בעלי חיים והשם תוקן מדעית בישיבה הבאה. על הקנאות לצורך "ביהוד" הנגב העיד ביקורו של בן-גוריון בעין ע'דיאן שם ראה את השלט בכניסה הכתוב בערבית. ללא היסוס, כך כתב ביומנו, הוא הסיר את השלט וביקש מעוזריו ומחברי המקום לשים תחתו מיד שלט חדש בשם יטבתה.

החוקר יוסי כ"ץ הביא בשולי מאמרו תעודה ובה למעלה משישים שמות (ישנים וחדשים) שהתבססו על המפה העברית שסרטטו זאב ליף, יצחק בן-צבי ובנימין מייזלר משנת 1947 בקנ"מ של 250 אלף. כך גם החוקר זאב זיוון צירף למחקרו מפה שכללה שמות חדשים נוספים מתוך כלל השמות של הוועדה הממשלתית.

והרי כמה שמות לפניכם המדגימים את שיטת העבודה של הוועדה: לתל אל חליפה (אילת) הוצע השם החדש עציון גבר; לעין קטר - עין נטפים; ואדי ג'רפי - נחל פארן, עוג' אל חפיר - ניצנה; נקב א-צפיי - מעלה העקרבים; ג'בל מדרה - הר ההר; ג'בל אבי עלליק - הר עוזיהו; וודי רחמה - נחל רחם; ג'בל אל מיעיה - הר תמנע; ואדי עוקפי - בקעת עובדה; ודי אום סילה - נחל צאלה; ג'בל אום ג'ריפינת - הר גרופית ועוד.

וכפי שאמרנו בפתיחה - על-אף כושר היצירה וההמצאה של הוועדות, אין הכרח להשכיח את השם הקודם, הערבי, ולתת לו את הבולטות הראויה.

- ברצוני להודות לד"ר זאב זיוון שאפשר לי באדיבותו להסתמך על מאמריו בנושא ועדת השמות החדשים לנגב אליהם יצקתי סיפורים ועובדות מהמקורות שצוינו למטה.