בניין הפרלמנט הבריטי – ארמון ווסטמינסטר, בשמו הרשמי – זקוק לשיפוץ מקיף. הבניין בן מאות השנים עומד בליבה של הבירה עפופת הפיח, משמש 650 חברי פרלמנט כל ימות השנה ולצידם מאות אלפי מבקרים, והתוצאות ברורות. ג'יימס מור כותב בדיילי טלגרף, שאין ספק שחייבים לבצע את השיפוץ בצורה מלאה.
אבל, מדגיש מור, תהיה זו טעות קטלנית להעביר את הדיונים – של בית הנבחרים ובית הלורדים – למקום אחר לתקופת השיפוצים. למה? משום שניתן להניח במידה רבה של ודאות, שבמקרה כזה לא יורשו חברי הפרלמנט והלורדים לחזור לבניין לאחר השיפוצים. שתי קבוצות לחץ יפעלו נגד איושו מחדש של ארמון ווסטמינסטר, צופה מור.
הראשונים יעלו טיעון כוזב של מורשת, ויטענו שכל פיסת בד היא יקרה מדי לשימוש יום-יומי ויש להפוך את ארמון ווסטמינסטר למוזאון גדול – כמו למשל ארמון המפטון קורט. הקבוצה השנייה והמסוכנת יותר תטען שהבניין הנוכחי "אינו מתאים לייעודו". מעט מדי מבין חברי הפרלמנט יכולים לשהות בו בעת ובעונה אחת (באולם הדיונים של הפרלמנט יש רק כ-500 מקומות ישיבה). מיקום המשרדים של הקואליציה והאופוזיציה – זה מול זה – אינו יוצר קונצנזוס. האם לא יהיה זה הרבה יותר בוגר לבנות בניין חדש, בסגנון אירופי, בו לכל חבר יהיה שולחן משלו?
מור פונה לסרט "שעתם האפלה ביותר" המוצג כעת בבתי הקולנוע. הסצינה האחרונה היא נאומו המפורסם של
וינסטון צ'רצ'יל בפרלמנט ביוני 1940, בו שכנע את כל שומעיו להמשיך להילחם בגרמניה הנאצית – בריטניה לבדה, אחרי נפילת צרפת. הנאום הזה היה מאבד מחצית מעוצמתו אם לא היה נישא באולם הקטן והדחוס בארמון ווסטמינסטר, כותב מור.
במאי 1941 נפגע קשות הבניין בהפצצה גרמנית. לאחר שהפרלמנט שהה בסודיות תקופה קצרה בצ'רץ' האוס, הוחלט שחברי הפרלמנט יעברו לאגף של הלורדים, והללו יעברו לחדר אחר. בזמנים קשים כאלו, ניהל הפרלמנט את עסקיו כמעט כרגיל. ודאי שהפרלמנט יוכל לעבוד בצורה כזאת גם בזמן השיפוצים, קובע מור.
