|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
ו'רדה לא רצתה לבלבל את נגוו'ה, רק להרגיע את המבטים שהייתה תולה בה - מבטים שתוקִיים וטורדי מנוחה, שליוו אותה ללא הרף ● עוד בהיותה בת שנה הייתה נעמדת במיטתה בחצות, לא בוכה, לא ממלמלת - אלא תולה מבטים חלולים באִמה
|
כמה אנחנו?
ליל גחליליות עבר על ו'רדה, עוד אחד מאותם לילות לבנים הפוקדים אותה לאחרונה. אורות מנצנצים עד הבוקר כמו נורת חשמל מקולקלת. מנצנצים ולא מחממים. ח'מודה ישן בסלון. זה זמן רב שהוא ישן בסלון, מאז שנגוו'ה נולדה. נחירותיו ניסרו את השקט וצפצופי נשימותיו נִדמו לציוץ ציפורים מבוהל. הוא התהפך על הספה הקשה כאבן בסלון, איזה חלום מבעֵת אותו? שאלה ו'רדה את עצמה והתהפכה אף היא על מיטתה. היא התגעגעה לדגדוגי האהבה שלו, שהיו מתחילים ממש באותה ספה ומשתרכים כמו שובל של בושם עד למיטתם הזוגית בחדר השינה.
"כמה אנחנו, יָא ו'רדה, כמה אנחנו"? היה שואל ומדגדג אותה בקצות האצבעות של הרגליים ומטפס משם לבטן וממנה אל גבעות שדיה הזקורות, עד שהייתה אומרת: "שניים, ח'מודה, אנחנו שניים: רק אני ואתה, אתה ואני," ולא היה מפסיק לדגדג אותה, פושט את שתי ידיה לצדדים ואוזק את כפותיה בכפותיו, עד שהייתה מודה - "אחד, ח'מודה, אנחנו אחד".
ועכשיו שנינו מתהפכים על המיטות - הוא שם ואני פה. לפני שלוש שנים התחיל הפירוד הזה לתת את אותותיו. לאחר שנולדה נגוו'ה, הייתה ו'רדה מהרהרת על מיטתה בלילותיה הלבנים.
נגוו'ה נולדה לאחר תשע שנים של הריונות כושלים, שהסתיימו בוולדות מתים. כשנולדו התאומות לפני שתים עשרה שנה, הייתה שמחה גדולה בבית. הם לא התווכחו על השמות הכפולים. ח'מודה הרשה לה לכתוב אותם בכפולות בתעודת הזהות. אמל ותקווה ושירין ושירה חיו בשלום בתעודת הזהות זו לצד זו, האחת מוצהרת, השנייה חבויה בתוך סוגריים, כאופציה לשעת חרום.
כשהקטנה נולדה כינתה אותה ו'רדה גם בשם עברי - נוגה, כפי שנהגה עם אחיותיה. היא השמיעה לה שירי ילדים בעברית כשגדלה, כדי לזרז את הדיבור המעוכב שלה. רק אז החל ח'מודה לדבר אתה על נטל שתי השפות, העברית והערבית, שהיא מעמיסה על הקטנה. "אל תגררי את הווָגָ'אע רַאס, את כל הבלגן של שני העמים אל תוך השתיקות שלה. עם שפה אחת היא בקושי מסתדרת, אל תבלבלי אותה, יָא ו'רדה," חזר וביקש.
ו'רדה לא רצתה לבלבל את נגוו'ה, רק להרגיע את המבטים שהייתה תולה בה - מבטים שתוקִיים וטורדי מנוחה, שליוו אותה ללא הרף. עוד בהיותה בת שנה הייתה נעמדת במיטתה בחצות, לא בוכה, לא ממלמלת - אלא תולה מבטים חלולים באִמה. ו'רדה הייתה רצה אל מיטת התינוק שלה, הצמודה למיטתם הזוגית, מחזירה לה מבט, מחליפה חיתול, מגישה מים, אבל הפעוטה סירבה להירדם. ואז הייתה שולפת מתוכה מילים מרגיעות של שפה פנימית הכלואה באותיות שבירות, ומדברת אתה עברית.
המילים היו פורצות ממנה ללא שליטה בשטף הברות ומלמולים, כמו אקדח שחיכה זמן רב למגע האצבע על הנִצרה. עד שח'מודה היה מתעורר וצועק לעברה: "די, ו'רדה, די! תרגיעי אותה בלי מילים"!
וכשלא הצליחה לשלוט בפרץ המילים הפתאומי שנבע מתוכה, הלך לישון בסלון. כל לילה מאז אותו לילה הוא התהפך על ספת האבנים השחורה, והיא שמעה את צפצופי נשימותיו, שנִדמו לציפורים מבוהלות הנסות מהקן.
ואולי הבהלה הייתה כבר קודם, הרהרה ו'רדה, מאז שנולדו לו בנים מתים בזה אחר זה מהבטן המקוללת שלי, תשע שנים וחמישה נפלים: הראשון נולד בחודש התשיעי ומת מיד לאחר שהגיח. השני -בשמיני. השלישי - בשביעי. הרביעי - בשישי והחמישי - בחמישי. כמו ספירה לאחור, צחקה.
ואחר כך נולדה נגוו'הֿנוגה, אילמת גמורה. בקושי בכתה, כאילו כל הדיבור שלה עבר בטעות לעיניה. וכמה הוא חלול, המבט שלה, יָאמָה, כמה הוא חלול ומפחיד.
אבל לא רק הוא מבריח את אביה לספת האבנים בסלון, גם אִבְּתִּיסַאם אבו מוֹ, הנערה הצעירה שפאתן הציעה לח'מודה בנה כדי שתלד לו בנים. שלוש שנים תלויה ההצעה הזאת בחלל ביתם, נלחשת מאחורי גבה של ו'רדה, נרמזת במבטים ונאמרת לבסוף בישירות בוטה:
"ו'רדה, אצלנו גבר בלי בנים הוא כמו מת, ממש כמו אצלכם, אִל יָהוּד, ואצלך הרבה בנים - אבל מתים, אָעוּזְבִּאלַלה, אללה ישמור. מי ימשיך אותו, מי? אם את אוהבת את ח'מודה כמו שאת אומרת, תני לו לקחת עוד אשה".
שתים עשרה שנה היא נשואה לח'מודה, שתים עשרה שנה היא ו'רדה אבו זיאד המוסלמית, ופאתן עדיין קוראת לה "אִל יָהוּד", כאילו העם העתיק הזה שאליו השתייכה פעם הוא כתובת קעקע. היא בדקה את הידיים שלה - אין כלום, שום כתובת. ולמה שתק ח'מודה? תהתה.
ח'מודה שמע ושתק והשפיל את מבטו כשאמו דיברה אליו. הוא הכיר את כאבה העמוק, כאב האלמנוּת והשכול. ו'רדה ידעה לנחש את המבט שלו ולזהות מתי הוא רוטט, מתי הוא חושק, מתי הוא מתבייש. היא ידעה שאל תוך המבט המושפל הזה, הנעוץ במרצפות, נכנס אורח לא קרוא.
ח'מודה זקף את מבטו, נטל את ידה של ו'רדה ואמר לאמו: "יָאמָה, אני וּוַ'רדה זה אחד. וזה יותר מדי בשביל להכניס עוד דְיוּף, עוד אורחים, לחיים שלנו. מה את אומרת, ו'רדה חבּיבּתי, אחד ועוד אחד - כמה זה"?
ו'רדה לא השיבה. לבה ניבא לה שיהיו אורחים, אם לא בתוך הבית אז בבית של הבית - במחשבה. הפחד הוא אורח רע.
פאתן הקשיבה לדבריו ומלמלה בינה לבינה: אָעוּזְבִּאלַלה, יָא אִבְּנִי, אלוהים ישמור"! ה"אָעוּזְבִּאלָלה" שלה היה מרחף בחלל ביתם כמו צל כשמבט אילם וחלול נעוץ בו - המבט של נגוו'ה.
|
|
| אהבה מסוּתרת, מאת: חנה טואג, עריכה: דליה טסלר, הוצאת כרמל, 269 עמודים, 79 שקל. | |
|
|
|
|
בפרוזה לירית וציורית עם נגיעות של סוראליזם מתאר הרומן "אהבה מסוּתרת" את מאבקה של המשפחה על קיומה ועל זהותה האחרת
|
| ▪ ▪ ▪ |
בכפר ערבי קטן בגליל נבחנת אהבתם של ורדה לוי ואהוב נעוריה מימי בית הספר התיכון בלוד ואישהּ בהווה - ח'מודה אבו זיאד. את שלוותו של הכפר טורדים אלמנטים הרסניים ועוכרי שלווה מבית ומחוץ. האם תשרוד משפחת אבו זיאד את האיבה משני עברי המתרס? וגם אם תשרוד את האיום מחוץ, האם תוכל לשרוד את האיום מבית, המגיח ללא שליטה מנפתולי הנפש, מהזיכרון האישי ומהזיכרון הקולקטיבי?
בפרוזה לירית וציורית עם נגיעות של סוראליזם מתאר הרומן "אהבה מסוּתרת" את מאבקה של המשפחה על קיומה ועל זהותה האחרת, ושזורות בו גם אפיזודות של דמויות המשנה, החוות שכול ואובדן ותחושה של תלישות בעולמות המתנגחים זה בזה ללא הכרעה.
חנה טואג - סופרת, תושבת ראשון לציון.
ספריה הקודמים:
'עלים של חסה', קובץ סיפורים קצרים (כרמל 2004, הסיפור הנושא את שם הספר זכה בפרס הסיפור הקצר ב'הארץ' ב-2001).
'לאורה', רומן (מודן 2009, זכה בפרס קוגל לספרות יפה ב-2011).
'הרובע הקטן', רומן (אבן חושן 2015 ).
מדברי הביקורת על 'לאורה':
"לאורה הוא רומן ביכורים של חנה טואג, אך בשלותו הרעיונית והרגשית, בנוסף לערכו הספרותי, מאפשרים לראות בו אחד הרומנים המשובחים שנכתבו בישראל בשנים האחרונות". פרופ' יוחאי אופנהיימר, אוניברסיטת תל אביב.
"לאורה הוא ספר עדין, מקסים ומרגש, שקושר את הקוראים לגיבורה שלו בחיבה עזה, כמו הייתה דמות בשר ודם ולא רק אוסף סימני דפוס על נייר". עלית קרפ הארץ ספרים 2010.
"לאורה הוא ספר בשל ומורכב הניחן באיכויות ספרותיות מתוחכמות הרבה יותר מאשר סתם תיאור אקזוטי של עולם נעלם. תמימותם הגדולה של הגיבורים, התיאורים הצבעוניים והלשון הפיוטית מאוד יכולים בהחלט לא רק להלך קסם על הקורא, אלא גם לשכנעו בכישרונה הגדול של חנה טואג". ירון אביטוב, זמן ירושלים, מרס 2010.
מדברי הביקורת על 'עלים של חסה':
"לכאורה, עוד ספר ביכורים. רק לכאורה, כי ספרה של חנה טואג, "עלים של חסה", ממחיש את הפער בין סיפורים קצרים שהם סקיצות לקליפים או סתם הגנבות של רגע, לסיפורים קצרים המבקשים להציג לפנינו, בהרף עין, תמונת עולם שלמה. ייתכן שזה נובע מעולמה הפנימי העשיר. תהיה הסיבה אשר תהיה אפלוליתם, קדרותם וניצוצות הצבע והפנטזיה שבכל זאת מצליחים להאיר אותם הופכים את סיפורי הקובץ לראויים בהחלט". נועה מנהיים, זמן תל אביב, מאי 2004.
מדברי הביקורת על 'הרובע הקטן':
"הרובע הקטן" הוא ספר עמוק ועשיר. מלא התבוננות שיש בה משהו מטפיזי... בכל ספריה יש איזו תיבת תהודה של ניגון יהודי מרגש הפורטת בפיוטיות ומציירת עולם דימויים מקורי". שלומית כהן-אסיף, הארץ ספרים, אוקטובר 2015.
|
|
| תאריך:
|
30/01/2018
|
|
|
עודכן:
|
30/01/2018
|
|
ציפי לוין
|
|
אני פונה לכל תלמידי היוגה, במזרח ובמערב, להתחיל לעסוק גם ביוגה מעשית רוחנית, באופן הנכון, לאחר הטמעת האמיתות והאידיאלים המובאים כאן, ואני מקווה כי כל תלמיד יזכה לרווח מספר זה
|
|
|
|
|
אני אלמנה. בעלי, עמוס, נפח את נשמתו לפני שמונה-עשרה שנה, מת ממחלה ממארת, אולי קצת באשמתי. לא הייתי נאמנה לו בחלק מחיינו המשותפים. הוא ידע זאת ושתק אבל הדבר הזה אכל אותו מבפנים, ולבסוף גם הרג אותו. הוא היה אדם טוב, קצת יבש, רואה חשבון קטן בעל משרד קטן בעיר התחתית בחיפה, כזה שהביא אתו את העבודה הביתה מדי יום ביומו. ערבים שלמים היה מסתגר בחדרו עד השעות הקטנות של הלילה עם ספרי החשבונות של לקוחותיו, מקיש במכונת החישוב המרעישה והמטמטמת שלו, מאזין למוזיקה קלאסית מרדיו טרנזיסטור ישן ומזניח אותי, אשתו התוססת ותאבת החיים.
|
|
|
|
|
יכולת הסיפור המקורית של הרן מתגלה שוב כפלנטה נפרדת, ייחודית מאין כמותה, של מחשבה, אסוציאציה ובריאה יש-מאין  ושוב מככבת בחזית וברקע המוזיקה כמנוע מופלא לכל זה, אך לא רק בזכות יצירותיהם של בריטן, שוסטקוביץ ועוד המשתרבבות פנימה, אלא, ובמיוחד, בזכות המוזיקה החדשה שיוצר הרן בכוח התחביר יוצא הדופן שלו שעולה כאן שלב
|
|
|
|
|
מירית רוקדת, מרגישה עצמה מרילין, עושה צעד לא נכון ונופלת. נשמע צחוק אנשים, והם מצביעים; מירית היא תצוגת גן חיות, קרקס, היא אוספת אחריה את כוס הזכוכית ובקבוק המים ויוצאת מהגן מבוישת. היא שבה לבית הריק, בוכה עד שנרדמת. היא מתכוונת לקום על הרגליים ולהתנער, אבל לא מצליחה.
|
|
|
|
|
הקואליציה הישראלית לטראומה, יחד עם מרכזי החוסן של שדרות ויישובי עוטף עזה, השיקו את הספר "טווסים על הגג - סיפורם של תושבי עוטף עזה", המביא את סיפורם של תושבים ובעלי תפקידים בקהילה, המתגוררים בעוטף עזה.
|
|
|
|
|
