מדען טילים לשעבר מילא חמישה כרכים של יומן יום-יומי שכתב בעיר מוסול כאשר זו נשלטה בידי דאעש. זמן קצר לאחר כיבושה, ביוני 2014, כתב: "אין יותר פצצות במכוניות, אין יותר קרבות. סוף-סוף יש שלום בעיר. הם שולטים ברחובות והאנשים המומים. הם מרשים לעזוב את מוסול ובתי הספר מלמדים את תוכנית הלימודים הממשלתית" – מצטט גארדיאן מתוך היומן.

באותם ימים לא היה ברור לתושבי מוסול מיהם בדיוק שליטיה החדשים: מהפכנים סוניים שבטיים? אנשי בעת' מצבאו הישן של סדאם חוסין? קיצוניים ג'יהאדיסטיים כמו אל-קאעידה? כל הקבוצות הללו היו חלק ממציאות החיים בעיר מאז הפלישה האמריקנית לעירק ב-2003 וכולן נאבקו על השליטה בה. חלקם כבר פעלו כמעין ממשלת צללים – גובים "מיסים" מעסקים וסוחטים את חלקם מכל חוזה עירוני; מי שסירבו הסתכנו בחטיפה וברצח.

כל הנצחונות הקודמים של דאעש התגמדו מול כיבושה של מוסול, העיר השנייה בגודלה בעירק, שם הביסו 50,000 חיילים ושוטרים ותפסו מאות טונות של כלי נשק, ציוד וכלי רכב משורינים. שם ביצע דאעש את הניסוי המרחיק לכת ביותר שלו: לעבור מארגון טרור לניהול עיר.

שבוע לאחר הכיבוש פרסום הארגון את המסמך הראשון שלו והבהיר, שאחרי כשלונותיהם של השלטונות החילוניים למיניהם – כעת נשלטת העיר בידי המדינה המוסלמית ואינשאללה יהיו שינויים קיצוניים. במקום שלטון חילוני מדכא וגזלן, יבוא שלטון הרואה את דבר האלוהים כקו מנחה. המנשר אסר לעשן סיגריות והורה לנשים להישאר בבית, אך התושבים לא צייתו ורבים מהפליטים אף שבו למוסול.

חיסולים בסגנון סטליניסטי

אבל זו הייתה רק ההתחלה. המדינה המוסלמית לא קמה בבת אחת, אלא בהדרגה במשך חודשיים דרך שורה של פעולות וצווים, שכל אחד מהם כוון כלפי מגזר אחר בחברה. היה זה עוד ניסיון במהלך ההיסטוריה לבנות חברה אוטופית, מאפיין גארדיאן את הצעדים הללו: ליצור אידיאולוגיה מיתולוגית, אחר כך להשתמש בה כדי לנקות את החברה מהמרכיבים הבלתי-רצויים, להשתמש באלימות קיצונית לדכא כל התנגדות ולקיים רשת מודיעין חסרת רחמים כדי לשלוט בחברה.

אולם משטרים רודניים צריכים גם ביורוקרטיה וממשל. דאעש החל את שלטונו במוסול בעריכת מיפקד מקיף: חיילים, שוטרים, רופאים, אחיות, מהנדסים ומורים – כולם נרשמו, כולל בני משפחותיהם. אפילו רכוש במפעלים, בחנויות ובבתי המלאכה נרשם לפי דתם של בעליו. אנשי דאעש דרשו מפקידי העירייה לדעת איזו אדמה שייכת לנוצרים, לסונים ולשיעים – אך נענו שהרישומים אינם כוללים מידע זה.

בסגנון סטלינסטי, הקורבנות הראשונים של דאעש במוסול היו בני בריתו לשעבר: קציני צבא ואנשי בעת' שלחמו לצידו. לאחר שבוע צוירה האות הערבית נו"ן על בתיהם של הנוצרים, והם הצטוו לבחור בין התאסלמות, תשלום מס או עזיבה בחוסר כל. על הנוצרים שנותרו בעיר נאסר לצאת ממנה, וחלקם נלקחו כבני ערובה או כשפחות מין. לאחר מספר שבועות יצא צו אשר הורה לכל הנשים להתעטף בניקאב ואסר על עירוב פומבי כלשהו בין המינים. מחסומי הבטון שחסמו את הרחובות שבו והופיעו – והפעם מסביב לעיר: דאעש הפך את מוסול לכלא ענק. על החומה הופיעה הססמה החדשה של הארגון: "קבוע ומתרחב".

לאחר שביסס את שליטתו, הפנה דאעש את מרצו ליצירת מינהל עירוני. הוא ביטל את המבנה השלטוני הקיים והחליף אותו ב"דיוואנים" – משרדים: בריאות, חינוך, שירותים, כספים, מלחמה, משפטים, חקלאות ועוד. בראש כל משרד הועמד "אמיר" ומעל כולם היה החליף – אבו בכר אל-בגדדי. זה היה ממשל היברידי: ניסיון לנהל עיר מודרנית תוך שימוש בתארים, בהתנהגות, בקוד הלבוש ובשפה של המאה התשיעית.

הסחר בנשים ונערות פרח

"השלטון שלהם היה מצוין והם ניהלו את העיר היטב", אומר עזאם, מהנדס חשמל תושב העיר. מחלקת החשמל הוכפפה למשרד השירותים, בראשו הועמד "אמיר" צרפתי-מרוקאי, שפעולתו הראשונה הייתה לייעל את גביית חשבונות החשמל. עד אז נדרשו חודשיים להפיק את החשבונות; דאעש עבר לשיטה בה כל הלקוחות המסחריים שילמו תעריף קבוע, ואילו בבתי המגורים הותקנו שעוני צריכה מתקדמים. והיה עוד גורם: איש לא העז להימנע מתשלום, מחשש לנחת זרועה של משטרת הדת; מי שגנב חשמל היה עלול לאבד את ידו.

שיטה דומה הופעלה לאיסוף האשפה. לכל רחוב הוקצה קבלן איסוף ששכרו שולם בידי התושבים, על-פי סכומים שקבע דאעש. מפקחים מטעם העירייה באו באופן תדיר לבדוק את נקיון הרחובות, והטרור הבטיח שכולם ישלמו במועד – וממילא הניקיון יישמר.

דאעש הפגין גאונות ביצירת מקורות הכנסה חדשים, ממשיך גארדיאן. כל הרכוש המוחרם, ובראשו בארות הנפט, היה שייך למשרד האוצר, אשר השתמש בו כדי לתגמל את נאמני הארגון וליצור הכנסות. חוות שנגזלו ממיעוטים דתיים הוצעו כהשקעה לאנשי דאעש. בתיהם של נוצרים חולקו גם הם, ומכוניותיהם וחפציהם נמכרו במכירות פומביות. בקר שהוחרם סיפק בשר ללוחמי הארגון. הסחר בנשים ונערות פרח, לצידו של הסחר בנשק ובעתיקות. מי שהתעשרו מן המלחמה רכשו מזון, מוצרים ודלק מדמשק הרחוקה, ואילו ציוד רפואי ומוצרים מתקדמים הוברחו מטורקיה. וכמו בכל משטר רודני, רוב התושבים הרכינו את ראשיהם וחזרו לחיי היום-יום שלהם.