ארץ חלם

חוקי הטבע

דבר מאוד מעניין קורה בארץ ישראל: כל תזוזה טקטונית נתקלת מיידית בתזוזה נגדית. בעולם הנאור הדבר ידוע בשם ״החוק השלישי של ניוטון״, הוא חוק הפעולה והתגובה. אך לכל בר דעת עם קצת שכל בקודקוד, התופעה המתגלה בארץ היא טירוף מוחלט והתנהגות בלתי רציונלית בעליל.

לדוגמה, נשיא ארה״ב מצהיר שירושלים היא בירת ישראל ומורה על העברת השגרירות האמריקנית לעיר הבירה. בארץ נשמעים קולות נגד, כולל ממשרד החוץ.

משרד החוץ אוהב גישה עצמאית לגמרי. כשליברמן היה שר החוץ, הוא קרא ארצה שגרירים לנזוף בהם על עמדותיהם הפומביות שנגדו את עמדת שר החוץ וממשלת ישראל. פעמיים לפחות כשנתניהו היה במסעות בחו״ל, עובדי משה״ח החליטו על עיצומים ו״החרימו״ את ביקור ראש הממשלה. חוקי, אך נאה ויאה?

כשנשיא ארה״ב הודיע על הקפאת התקציב לרשות הפלשטינית, דוברות המדינה היהודית ונציגיה (קרי משרד החוץ המהולל) החליטו שהדבר מסוכן, לא חיובי ופסול ביסודו.

מעניין, שכן ארה״ב פועלת ואנחנו בולמים. ארה״ב מסכנת את מעמדה, ואנחנו מתנגחים. במקום להודות, להלל ולשבח, אנחנו יוצאים בהודעות שונות ומשונות, וכל הנותר לאויבינו להגיד הוא ״הישראלים עצמם נגד הרעיון הנלוז״ בעודם מגחכים עד כמה טפשים יכולים להיות היהודים.

מציאות בדיונית

לאחרונה, כל אימת שמישהו אחר עושה את המתבקש והמובן מאליו, החגיגה בארץ בעיצומה תחת הכותרת ״סוף כל סוף״. סוף כל סוף ארה״ב עוזבת את אונסקו ומפסיקה את התמיכה בארגון. סוף כל סוף ארה״ב תפסיק את תמיכתה הכספית ברשות הפלשתינית, כל זמן שזאת האחרונה מעודדת שנאה ושטנה ומשלמת משכורות ענק למחבלים ולבני משפחותיהם.

סוף כל סוף ארה״ב פועלת לשינוי פעילות האו״ם, המסתכמת בשוטף בהתנגחות ובגינוי מדינת ישראל. ייתכן אפילו שיבוא היום וארה״ב תפסיק כליל את תמיכת הכספית באו״ם-שמום.

ויתכן, שסוף כל סוף, ארה״ב תפעל לשינוי הגדרת ה״פליטים״ ה״פלשתינים״. אלו האנשים היחידים בעולם שמספרם הולם וגדל, בכפולות מאוד מרשימות, וכך הם חיים להם באשליות שיום יבוא והם ישבו בתל אביב ובחיפה, בעכו ובבאר שבע, באל קודס ה״בירה״ ובשאר חלקי ״פלשתין״ שלהם; בארץ נקיה-מיהודים!

אך עולם ״סוף כל סוף״ זוכה כל הזמן לחבטות נגד מצד ישראל. לנו קשה להודות ששואה העם הארמני הייתה שואה, כי יחסינו עם טורקיה באותו זמן היו חשובים יותר. גם התנצלנו ושילמנו פיצויים לטורקים על ששיגרו שש ספינות ובראשן המוי מרמרה במטרה להגיע לעזה, למרות המצור הימי שמצרים וישראל הטילו על האזור, והייתה לנו החוצפה לנסות לעצור את הספינות עם חיילים מצוידים באקדחי צבע.

לעזוב את האו״ם? לא ייתכן. דני דנון נהנה שם מעבר למידה, ובכלל טוב להרחיקו מהארץ, שם הוא גורם נזק בלתי ישוער. עבודה כזו טובה הוא עושה שם, שהחלטות אונסקו התקבלו כל פעם בתדהמה.

ויותר לאחרונה, הפולמוס עם פולין והצעת החוק שתוציא אל מחוץ לחוק את אחריות הפולנים למעשי הנאצים בשואה (שכן הדבר נעשה אומנם בפולין, בידיעה ובהשתתפות פעילה של הפולנים, אך אין הם אשמים). מסתבר שהן במשרד החוץ והן במשרד ראש הממשלה ידעו מזה שנתיים על הצעת החוק המתגבשת, אך כרגיל וכראוי, לא עשו כלום, ועכשיו כולם ״מופתעים״.

חוסר מעש וסיבותיו

בארץ חלם חלק מהציבור מוחא כפיו ומודה לאלוהים על פעילותם של הנשיא טרמפ ושליחתו לאו״ם ניקי היילי. אותם אנשים גם חולמים על היום בו ישראל תנקוט בצעדים פשוטים (אך לא קלים) אותם היא הייתה צריכה לעשות לפני ארבעים וחמישים שנה ובעשורים מאז. הנה כמה רעיונות נלוזים, בלתי נתפסים, מסוכנים ומעידים על בעלם (בעל הרעיונות) שחובה לאשפזו:

• סיפוח יהודה ושומרון והחלת החוק הישראלי שם;

• השתלטות מחדש על עזה;

• שינוי הסטטוס-קוו בעיר העתיקה;

• בניה מסיבית (עוד יותר מזו המתרחשת היום) בכל רחבי העיר ירושלים וביהודה ושומרון;

• הריסת הבתים הבלתי חוקיים בכל הנגב (על-ידי הבדואים) וביהודה ושומרון (על-ידי הערבים) ומניעת השתלטות על אדמות מדינה (התנחלויות לא חוקיות על-ידי לא-יהודים ולעיתים גם אלו שאינם ישראלים);

• הקפדה על תנאי המאסר של הטרוריסטים הלאומניים הערבים, כמו גם מניעת תנאי ההבראה להם הם זוכים;

• שלילת חסינותם של חברי הכנסת הערביים היוצאים לרחבי העולם להכפיש את מדינת ישראל;

• ועוד רשימה ארוכה של דברים אותם אנחנו נמנעים לעשות מפחד.

פחד ממה שיגיד העולם.

פחד מתגובת הערבים.

פחד מהתגובה הזועמת בארץ פנימה, על-ידי תל אביבים-צפונים ואחרים.

פחד מפני בית המשפט העליון.

ופחד מפני עתונאים דגולים מעתון הארץ ודומיהם.

אנחנו כל כך מפחדים, ששפיות היום ניתן למצוא אצל הנשיא טרמפ והשגרירה (מושלת לשעבר) ניקי היילי, וגם אותם מנסים להכשיל ולערער על-ידי רכילות עסיסית: ראו, מעסיק ומועסקת התעסקו זה עם זו במטוס הנשיאותי!

עם שפוי אנחנו?

מי זוכר את העבודות באורוות שלמה בהר-הבית? למי שאולי לא יודע, זו הקומה התחתונה בפינה הדרום-מזרחית של הר-הבית (בפינה הדרום-מערבית, קומה למעלה, מסגד אל-אקצה הקדוש למוסלמים) שם נבנה מסגד חדש (מסגד מרואן), כוסה בשטיחים אדומים מקיר לקיר תודות לתרומה נכבדת ביותר והוא יכול להכיל למעלה מחמשת אלפים מתפללים.

אלא שהווקף שכר למעלה מ-400 משאיות שהעבירו את ה״אדמה״ ושפכו אותה במדרון ואדי בירושלים. ארכיאולוגיה ואוצרות היסטורים של אלפי שנים נזרקו כמו זבל, ללא השגחה, ללא שמישהו ינקוט אצבע. הדבר היה בלתי חוקי, כולם ידעו, אך ממשלת ישראל העדיפה להעלים עין (ואף אסרה ארכיאולוגים שהגיעו לואדי לנסות להציל חלק מהעתיקות).

מסתבר ששכל ישר אולי יש, אך הוא לא בשימוש. התרגלנו לשגרה, לטוב ולרע, וכבר אין לנו את הצורך הפנימי או את הזיק או היכולת לעשות מעשה. ואולי בשל כך נאמר שנתניהו ״נדבק אל כסאו ומסרב לעזוב״? יבוא יום וישאלו בני יומא בתמיהה ובתדהמה גלויה: אבל למה? לֹמה הם לא פעלו? למה הם איפשרו? איך הם לא הבינו?

אין לי כל מושג איך להסביר את התנהגותנו, בה במידה שאיני יכול להסביר איך ילדים של ניצולי שואה, ישראלים או ילדים של מצביאים דגולים הם חלק מהמקטרגים הגדולים ביותר עלינו.

קם פרופסור באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, שזה תחום מומחיותו, וקורא להחרים את ישראל, מוסדותיה, מוצריה ואנשיה.

קם בנו של אלוף בצה״ל ופועל במקום מגוריו (סן דייגו, קליפורניה) נגד ישראל.

קם פרופסור מכחיש שואה, ועושה את ימיו ולילותיו נגד ישראל.

קם לו סופר מאוד ידוע בארץ, ומשמיץ את עצם קיומנו.

קם לו משורר מאוד ידוע, שבנו השתמט משרות צבאי באיומים חוזרים ונשנים שהוא יתאבד, ומשווה נערה ג׳ינגית ערבית שהכתה קצין בצה״ל למלך דוד בצעירותו.

קמה לה בת של ישראלים וניצולי שואה כאן בלוס אנג׳לס ויחד עם שותפה, יהודי אמריקני, הקימו את אחד הגופים הגרועים ביותר למדינה (״קול יהודי לשלום״).

רק על קצה-קצהו של המזלג, ואלו כולם משלנו. במו ידינו אנחנו כורתים את ענף השפיות עליו אנחנו יושבים.

יש גם את כל האחרים, דוגמאת אחד מבני משפחת ברגותי שלמד באוניברסיטת האפרטהייד תל אביב והקים באותו זמן את תנועת החרם הבינלאומית על מדינת ישראל. את פעילותם של אלו דוגמתו אנחנו מאפשרים, אך הם, לפחות, אינם ״משלנו״.

להיות חכמי חלם אולי טוב באגדות ובסיפורי מעשיות, אך ביום יום, הדבר בעוכרינו. יבוא יום ונתפכח, אני רק מקווה שלא יהיה זה מאוחר יותר.