114 שופטים כיהנו עד היום בבית המשפט העליון של ארה"ב, כאשר תקופת הכהונה הממוצעת עומדת על 16 שנים. הסיבה למיעוט השופטים היא כפולה: לכל היותר מכהנים תשעה שופטים, והמינוי הוא לכל החיים.

תקופת הכהונה הארוכה ביותר כנשיא בית המשפט שייכת לג'ון מרשל, שפסלו ניצב בלב אזור המבקרים בבניין: 34 שנים, חמישה חודשים ו-11 יום בשנים 1835-1801. הנשיא בעל הכהונה הקצרה ביותר היה ג'ון ראתלדג', אשר מונה באופן זמני משום שהסנאט היה בפגרה: הוא כיהן חמישה חודשים ו-14 יום לפני שהסנאט סירב לאשר את מינויו הקבוע.

שיא הכהונה הכללי שייך לשופט ויליאם דגלאס: 36 שנים, שבעה חודשים ושמונה ימים בשנים 1975-1939. למרבה צערו של ראתלדג', הוא נכנס להיסטוריה גם כבעל הכהונה הקצרה ביותר כשופט בעליון: שנה ו-18 יום ב-17.1.1890. הנשיא שהתמנה בגיל הצעיר ביותר היה ג'ון ג'יי: הוא היה בן 44 כאשר התמנה ב-1789 וכיהן שש שנים. לעומתו, הרלן סטון היה בן 68 בעת מינויו ב-1941 והוא כיהן חמש שנים. אוליבר וונדל הולמס האגדי פרש בשנת 1932 בגיל 90, אחרי 30 שנות שיפוט - השופט המבוגר ביותר.

שישה בלבד מבין שופטי בית המשפט העליון נולדו מחוץ לארה"ב, ומחציתם כיהנו בשנים הראשונות שלאחר הכרזת העצמאות. במבט ראשון זהו נתון מפתיע, בהתחשב בכך שארה"ב היא מדינה קולטת הגירה. אך למעשה, יש לזכור שהתערות מהגרים אורכת זמן, ושגם משפטנים מנוסים זקוקים לשנים כדי ללמוד את השפה והשיטה - ואז לרוב הם עוברים את הגיל בו יש תועלת במינויים לעליון. ששת ה"זרים" היו: ג'יימס וילסון (יליד סקוטלנד, כיהן בשנים 1798-1789); ג'יימס איירדל (יליד אנגליה, 1799-1790), ויליאם פטרסון (יליד אירלנד, 1806-1793), דייוויד בריוור (יליד טורקיה, 1910-1889), ג'ורג' סאת'רלנד (יליד אנגליה, 1939-1922) ופליקס פרנקפורטר (יליד אוסטריה, 1962-1939).

ויליאם טאפט נכנס להיסטוריה האמריקנית שלוש פעמים: כנשיא בשנים 1913-1909, כנשיא בית המשפט העליון בשנים 1930-1921 וכאדם היחיד שהחזיק בשתי המשרות - הישג שניתן להניח ברמה גבוהה מאוד של ודאות שאיש לא יחזור עליו.

חמישה מבין נשיאי בית המשפט כיהנו קודם לכן כשופטים בו. שלושה עברו במישרין לכסא המרכזי: אדוארד ווייט (שופט בשנים 1910-1894, נשיא בשנים 1921-1910), הרלן סטון (1941-1925 ו-1946-1941) ו-ויליאם רנקוויסט (1986-1972 ו-2005-1986). שניים חזרו לבית המשפט כנשיאיו: ג'ון ראתלדג' (17.1.1889 ו-1795) וצ'רלס יוז (1916-1910 ו-1941-1930).

כמה פורצי דרך בבית המשפט העליון: לואיס ברנדייס היה השופט היהודי הראשון (1939-1916), כאשר למאבק על מינויו התלוו גוונים אנטישמיים ברורים; הנשיא וודרו וילסון ניצב לצידו במלוא עוצמתו והצליח להביא למינויו ברוב של 22-47 - אחד הדחוקים יחסית בהיסטוריה. ת'ורגוד מרשל היה השופט האפרו-אמריקני הראשון (1991-1967); הוא מונה בידי לינדון ג'ונסון, שפעל רבות למען זכויות האזרח והשוויון. האישה הראשונה הייתה סנדרה דיי-אוקונור (2006-1981), שמונתה בידי רונלד רייגן; תצוגה מיוחדת לכבודה נמצאת בקצה אזור המבקרים בבניין. סוניה סוטומאיור, שמונתה בידי ברק אובמה ב-2009, היא הראשונה ממוצא היספני.

שבעה משופטי בית המשפט העליון - מתוכם ארבעה המכהנים בו כיום - היו עוזרים משפטיים לשופטים קודמים בעליון: ביירון ווייט לנשיא פרד וינסון; הנשיא ויליאם רנקוויסט לשופט רוברט ג'קסון (שגם היה התובע הראשי במשפטי נירנברג); ג'ון פול סטיבנס לשופט ווילי ראתלדג'; סטיבן ברייר לשופט ארתור גולדברג (שגם היה שגריר ארה"ב באו"ם); הנשיא ג'ון רוברטס לנשיא ויליאם רנקוויסט (כאשר היה שופט); אלנה קגן לשופט ת'ורגוד מרשל; וניל גורסוץ' לשופט אנתוני קנדי (לצידו הוא מכהן כיום).

חמישה מבין השופטים הנוכחיים למדו באוניברסיטת הרווארד: ג'ון רוברטס, אנתוני קנדי, סטיבן ברייר, אלנה קגן וניל גורסוץ'. שלושה הם בוגרי ייל: קלרנס תומס, סמואל אליטו וסוניה סוטומאיור. רות באדר-גינזבורג למדה באוניברסיטת קולומביה.

באופן מפתיע, החוקה אינה דורשת תואר במשפטים או רשיון עריכת דין כדי להיות שופט בבית המשפט העליון. השופט האחרון שלא למד משפטים היה ג'יימס ביירנס, שכיהן בשנים 1942-1941: הוא לא השלים תיכון, למד משפטים בכוחות עצמו וקיבל רישיון בגיל 23. רוברט ג'קסון האגדי סיים את לימודיו בגיל 20, אך מאחר שגיל המינימום לקבלת תואר במשפטים היה 21, הוא קיבל רק "דיפלומת בוגר". 29 שנים מאוחר יותר העניק לו בית הספר למשפטים באולבני את התואר, רטרואקטיבית משנת 1912.