אין חגים קבועים לנפש

"מַה נַּעֲשֶׂה בְּכָל זִכְרוֹנוֹתֵינוּ?" שאל פעם חיים גורי בספרו "מאוחרים", מין נביעה חדשה שבאה לו אחרי שחתם את שני כרכיו הגדולים של שירתו וחשב שיבש המעיין. לכאורה, אמר, "רָצוּי שֶׁיָּנוּחוּ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבָם. לְטוֹבָתֵנוּ". אבל בין אם נרצה ובין אם לא - "אַךְ הַשּׁוֹתְקִים יַעֲלוּ וְיָבוֹאוּ,/ וְהַמְגֹרָשִׁים וְעוֹרְכֵי הַגָּלוּת יָבוֹאוּ.../ וְכָל נָטוּּשׁ יִפָּקֵד וְכָל דָּחוּי יִזָּכֵר.../ לִתְפֹּס, מַזְכֶּרֶת עָווֹן, אֶת מְקוֹמָם אֶצְלִי./ לְהִשְׁתַּתֵּף, מַדּוּעַ לֹא, בַּבִּיּוֹגְרַפְיָה שֶׁלִּי".

התֶמה על הזיכרון שבורחים ממנו ומנסים להדחיק ולהשתיק אותו, נמצאת כבר בשירו הראשון אלתרמן, מורו הגדול של גורי, על הניגון (היהודי) שנזנח, שהמשורר ניסה לברוח מעולו, אבל זה היה לשווא, כי הוא חוזר וחוזר, וכמו יונה הנביא, בסופו של דבר הנביא לא יכול לכבוש את נבואתו לעד, והמשורר לא יכול לברוח משליחותו, והיהודי לא יצליח לברוח מזהותו.

עם מותו של גורי תם עידן, נחתמה באופן סמלי משמרת ספרותית, חוליה חשובה בתרבות המתחדשת של עמנו. וראוי הדבר שנבין את התמונה נוראת ההוד של מרוץ הלפיד הזה. הספרות העברית החדשה התפרצה לחיי עמנו במחצית השנייה של המאה ה-18, עם ספרות ההשכלה. לשיאה הגיעה כמאה שנים מאוחר יותר עם נסיך שירת ההשכלה, יהודה לייב גורדון (יל"ג) שחצב את העברית ממקורות שהיו קפואים בתודעתו. העברית לא זרמה על שפתיו וכל מילה שחצב ממקורותינו דיממה, כמו קרעו אותה מבשר הדורות. משוררי ההשכלה "שכבו על הגדר" עבור הדורות הבאים. והגדר הייתה גדר תיל.

אחריהם הגיע דורו של ח"נ ביאליק, שמצא לפניו כבר שביל סלול שהוא הרחיב לכביש. אבל העברית עדיין נשמעה ארכאית, ובעיני הדורות ההם זה שיווה לה הוד קדומים של נבואה. ואז הגיע דורם של שלונסקי ואלתרמן והעברית התגמשה כשפת אם. עובדה, שעד היום שירת אלתרמן נשמעת עכשווית.

גורי שייך לדור שאחרי. "משוררי תש"ח" כינו אותם, אלה שהחלו את דרכם בערך עם קום המדינה. הוא היה צבר, עם כל ההשלכות המתבקשות מזה. העברית שלו הייתה מכאן, משבילי הארץ הזאת, מהריה ומשדותיה, גם משדות הקרב, מנס התחייה הלאומי שהוא ובני דורו היו שותפים לשיאו. לכן המפגש שלו עם שרידי השואה במחנות העקורים באירופה, אחרי המלחמה, היה משמעותי וטעון ובעיקר סמלי. הצבר העברי נפגש עם שרידי העולם היהודי שהיה ואיננו. בלשוננו היום: הישראלי נפגש עם היהודי.

כדאי להכיר את הרקע התרבותי של חיים גורי. הוא מייצג דור שלם. במיוחד כיום, כשלנגד עינינו מתבצע חילוף משמרות היסטורי רווי מתחים בתרבות ובפוליטיקה. עילית חברתית ותרבותית חדשה יכולה לצמוח רק מתוך הבנת העילית שקדמה לה, ושעל גביה היא מוסיפה נדבך חדש.

בראשית שנות ה-2,000 ישב גורי בהרצאה שנתתי. דיברתי על הצורך של הספרות העברית העכשווית להתחדש באמצעות רוח שתבוא מהרי שומרון ויהודה. התכוונתי למשקעים הספרותיים של עמנו, מאה דורות של ציביליזציה אדירה שהעמידה לצאצאיה אוצר אינסופי של טקסטים ששום אומה לא עמידה לצאצאיה. לא רק תנ"ך, אלא משנה ומדרש ותלמוד, אגדה והלכה, זוהר וחסידות, פיוטי ותפילות ועוד. אפילו התרבות ההודית העצומה לא מקיימת רצף לשוני חי כזה עם שפתה הקדומה. חשבו על כך: אנחנו מסוגלים לקרוא בטבעיות יחסית טקסטים שנכתבו לפני יותר מ-2,500 שנה.

אחר הרצאתי, ישבנו בבית קפה, והוא חזר על הרעיון שוב ושוב. רוח מההרים שתפיח התחדשות בספרות שהתפתחה למטה, בשפלת החוף; רוח קדומים שתרטיב את העצמות היבשות של העולם הרוחני שנשאר במצב כל-כך נדהם מפני תגרת יד החיים שנתבלבלה ונשחקה עם השנים, אם להשתמש בפרפראזה של הרב קוק.

כדי להבין מעט את דורו של גורי, בחרתי להביא דברים (בקיצור המתבקש) שאמר המשורר לפילוסוף יוסף בן שלמה, אף הוא מענקי התקופה ההיא, לפני כחצי יובל (בסוגריים, הערותיי):

"גדלתי בבית חילוני גמור. לא זוכר פעם אחת נר שבת, ודאי לא תפילות שבת. הוריי היו מהפכנים. אמי הייתה אומרת 'אין חגים קבועים לנפש'. לא ערכו לי בר מצווה. זה היה דבר טבעי בתקופה ההיא. הם היו ציונים קנאים. לא שמעתי בבית מילה ביידיש ורוסית. אמי למדה באודסה... הם גדלו באותה מובלעת עברית שיצרה את הספרות העברית הגדולה באירופה. חלק מהזמן גדלתי בקיבוץ.

"כשאני חותך חתך סגנוני (את שירתי), ברובדי הלשון של 'פרחי אש' (ספרו הראשון, 1949) - יש שם תנ"ך והעברית המדוברת מאז בן-יהודה. לאחר המלחמה, הלכתי ללמוד באוניברסיטה. אחרי שמונה שנים של שירות, מלחמה ונדודים, פתאום עמדתי מול ארון הספרים (היהודי) והייתי בהלם שנמשך חודשים. ואז גם שאלתי את עצמי, שאלה שחוזרת ונשנית, 'מי אתה?'

"אני קורא לתקופה הזאת 'תקופת הג'הלייה', תקופת הבורות. אז התחלתי לקרוא יותר ויותר את שירת ספרד - שירת הקודש והחול - והתחלתי לעיין גם בפיוטים, והגעתי לתפילה הנוראה והנפלאה הזאת 'ונתנה תוקף'.

"אני הכל ביחד. אני מציע לכל אדם מישראל, להרבות במרב המרכיבים ולא לצמצם בהם. שום אדם לא יציל אותנו מהסתירות הנוראות שאנו חיים בהן. אבל אם אתה עושה 'דיאטה רוחנית' ומנדה פרקים שלמים בהוויה הרוחנית (של עמנו), אתה מגיע לרידוד.

"אין לי תשובות קלות לבעיית הזהות. אני יודע דבר אחד: אני גם בן הארץ, בן הטריטוריה והשפה שקובעות זהות; אני שייך ל'תרבות העברית' - היה פעם דבר כזה: הספרות העברית, ההגנה העברית, היישוב העברי... היהודים היו (עבורנו) הגולה. ועם זאת, אני בעל חוב (אפילו) לרחל אשת רבי אשר, בתו של רבי יהודה מגזרות אשכנז (שבמסע הצלב הראשון ב-1096 המיתה בעצמה את ארבעת ילדיה מפחד פן ייפלו בידי הפורעים), זאת אומרת למרטירולוגיה הזאת גם כן. אני בעל חוב לכל הדורות. אני שייך לאסיפת כל הדורות.

"'אסיפת כל הדורות' זה לא יד של מת על הכתף; היא לא מונעת ממך חרות, רק מזהה אותך בתוך כלל להיסטורי־תרבותי שאני רואה עצמי חלק ממנו".

וכך נסתיים שירו הראשון (לעיל) ב"מאוחרים" על זיכרונותינו: "וּמִי שֶׁנִּקְרְעוּ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים, שְׁבוּרֵי לִבִּי/ יִקְרְבוּ אַף הֵם, כִּי לָמָה יִגָּרַע חֶלְקָם./ כִּי הִנֵּה הָאִישׁ הַזֶּה כְּבָר הוֹלֵךְ, כַּנִּרְאֶה/ לְהִתְרַחֵק לוֹ, לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן.// וְזוֹ כִּמְעַט הַהִזְדַּמְנוּת הָאַחֲרוֹנָה לְהִתְרַשֵּׁם, לְהִתְרָאוֹת/ לְהַכִּיר קְצָת זֶה אֶת זֶה,/ לְהָאִיר כַּמָּה סְתוּמוֹת, לִפְנֵי הַחֹשֶׁךְ הַמְכַסֶּה".