1
תוכי ירוק-צהוב, שהיה תלוי בכלוב מעבר לדלת, חזר ואמר, שוב ושוב:
"הסתלק מכאן! הסתלק מכאן! בשם שמים! הכל בסדר!"
הוא ידע לדבר מעט ספרדית ושפה נוספת שאיש לא הבין, אלא אם כן, זה היה בשפת הקוקייה התלויה מהעבר השני של הדלת, שורקת את צליליה החליליים כנגד הרוח, בעקשנות משגעת.
מר פונטליאר, שלא היה מסוגל לקרוא בעיתונו במידת מה של נוחות, קם מתוך הבעת דחייה ובנחרת בוז. הוא ירד מהגלריה וחצה את ה״גשרים" הצרים שמחברים את הביתנים של משפחת לבראן זה לזה. הוא התיישב לפני דלת הבית, המבנה המרכזי. התוכי והקוקייה היו רכושה של מאדאם לבראן וניתנה להם הזכות להקים את כל הרעש שירצו. למר פונטליאר הייתה הזכות לנטוש את חברתן, כשהפסיקו להיות משעשעות.
הוא נעצר לפני דלת הביתן שלו, הרביעי מהמבנה המרכזי ואחד לפני האחרון. בהתיישבו בכיסא נדנדה שהיה שם, ייעד עצמו פעם נוספת למשימה של קריאה בעיתון. היום היה יום ראשון; העיתון היה מיום האתמול. עיתוני יום ראשון לא הגיעו עדיין ל״אי הגדול״. הוא כבר היה מעודכן בדוחות הכלכליים ובהה בחוסר מנוחה במאמרי המערכת ובמעט החדשות, שלא היה לו זמן לקרוא, בטרם עזב את ניו אורליאנס ביום אתמול.
מר פונטליאר הרכיב משקפיים. הוא היה בשנות הארבעים, גובהו ממוצע ומבנה הגוף די רזה; מעט כפוף. שיערו היה חום ישר, נחצה בצד. זקנו היה מעוצב למשעי, ופניו גולחו זה מקרוב.
מדי פעם, הוא משך מבטו מהעיתון והתבונן סביבו. סביב הבית היה רעש, יותר מתמיד. המבנה המרכזי כונה "הבית,״ כדי להבדיל אותו מהביתנים שסביבו. הציפורים, מלהגות ומשרקקות, עדיין היו שם. שתי בנות צעירות, התאומות לבית פאריבל, ניגנו דואט מתוך "זמפה"
1 בפסנתר. מאדאם לבראן התרוצצה פנימה והחוצה, נותנת בתקיפות הוראות לנער-משרת של החצר בכל פעם שנכנסה אל תוך הבית, ומנחיתה הנחיות בקול גבוה באותה מידה, למשרת של חדר האוכל, כאשר יצאה החוצה. היא הייתה אישה יפה, רעננה, לבושה תמיד בלבן, בשרוולים עד המרפק. חצאיותיה המעומלנות רשרשו כשהתהלכה. במורד, לפני אחד הביתנים, הילכה לה אישה בשחור מהורהרת, הלוך ושוב, מתפללת. מספר לא מבוטל של אנשים, אורחי הפנסיון, שטו ל׳צנרי קאמינאדה׳
2 בספינה של בודאלאט לשמוע את המיסה. חלק מהצעירים יצאו החוצה, אל מתחת לאלוני המים, לשחק קריקט. שני ילדיו של מר פונטליאר היו שם, ילדים חסונים, בני ארבע וחמש. מטפלת מולאטית עקבה אחריהם מרחוק, מהורהרת כלשהו.
מר פונטליאר הצית לעצמו לבסוף סיגר והחל לעשן, מניח לעיתון להישמט בשיעמום מתוך ידיו. הוא קבע מבטו בשמשייה הלבנה שניצבה לפני שביל הנחש, העולה מהחוף. הוא יכול היה לראות אותה בבהירות, בין הגזעים הכחושים של אלוני המים ודרך הסבך של הקמומיל הצהוב. המפרץ נראה מרוחק, מתמזג במעורפל בתוך הכחול של האופק. השמשייה המשיכה להתקרב באיטיות.
תחת המחסה המותחם בוורוד הייתה אישתו, גברת פונטליאר, ורוברט לבראן הצעיר. כשהם הגיעו לביתן, התיישבו שניהם בהפגנת עייפות, על המדרגה העליונה של המרפסת, פונים האחד לשני, כל אחד נשען על עמוד תומך.
"איזו שטות! להתרחץ בשעה כזו, בחום כזה!" קרא מר פונטליאר. הוא עצמו ירד לשחייה עם שחר. זו גם הייתה הסיבה שהבוקר נראה לו ארוך.
"את שרופה בלא הכרה״, הוא הוסיף, בהביטו באישתו, כפי שמסתכלים על דבר בעל ערך ששייך לך, שסבל נזק מסוים. היא הציגה את ידיה, ידיים מוצקות, מעוצבות, ובחנה אותן בביקורתיות, מפשילה את השרוולים מעבר לאמות. בהביטה בהן נזכרה בטבעותיה שאותן מסרה לבעלה לפני שירדה אל החוף. היא ניגשה אליו בשקט והוא, בהבינו, הוציא את הטבעות מכיס אפודתו והעביר אותן לכף ידה הפתוחה. היא החליקה אותן על אצבעותיה; אחר כך התכופפה, הביטה לעבר רוברט והחלה לצחוק. הטבעות נצצו על אצבעותיה. הוא שלח לה בחזרה חיוך מלא הבנה.
"מה זה"? שאל פונטליאר, בהביטו בעצלות ומתוך שעשוע, פונה מהאחד לשני. זו הייתה שטות מוחלטת; הרפתקה כלשהי שהייתה שם במים ושניהם ניסו לתאר אותה ביחד. היא לא נשמעה בכלל משעשעת, כשתוארה במילים; הם הבחינו בכך, וכך גם מר פונטליאר. הוא קם, אומר שיש לו חשק ללכת למלון ״קלאין״ ולשחק שם ביליארד.
"בוא לבראן,״ הוא הציע לרוברט. אבל רוברט הודה די בכנות, שהוא מעדיף להישאר במקום בו היה ולשוחח עם גברת פונטליאר.
"נו טוב, שלחי אותו לענייניו כשישעמם אותך, עדנה,״ הורה לה בעלה, כשהכין עצמו לעזיבה.
"הנה, קח אתך שמשייה,״ היא קראה, מגישה לו אחת. הוא קיבל את השמשייה והניף אותה מעל ראשו, ירד במדרגות והלך לדרכו.
"אתה מגיע לארוחת ערב"? קראה אחריו אישתו. הוא השתהה לרגע ומשך בכתפיו. הוא מישש את כיס אפודתו; היה שם שטר של עשרה דולר. הוא לא ידע; אולי ישוב לארוחת הערב המוקדמת ואולי לא ישוב. הכל תלוי בחברה שימצא אצל ״קלאין״ ובאורכו של "המשחק." הוא לא אמר זאת, אבל היא הבינה וצחקה, מנופפת לו לשלום.
שני הילדים רצו ללכת אחרי אביהם, כשראו אותו יוצא. הוא נשק להם והבטיח שיביא להם סוכריות ובוטנים בשובו.
2.
עיניה של גברת פונטליאר היו עירניות ובהירות; צבען היה חום צהוב, כמעט כמו צבע שיערה. הייתה לה דרך להפנות אותן במהירות למטרה ולקבוע אותן שם, כאילו הלכה לאיבוד בסבך פנימי של הגות או מחשבה.
גבותיה היו כהות במקצת משיערה. הן היו עבות וכמעט ישרות לחלוטין, מדגישות את עומק עיניה. היא הייתה יותר נאה מיפה. פניה היו שובות לב, בגלל גילוי הבעה מסוים ושילוב של תכונות עדינות ומנוגדות. מנהגה משך תשומת לב.
רוברט גלגל לעצמו סיגרייה. הוא עישן סיגריות, מפני שלא יכול היה לאפשר לעצמו סיגרים, כך אמר. בכיסו היה סיגר שמר פונטליאר כיבד אותו בו והוא שמרו לעישון של אחר הארוחה.
זה נראה די מתאים וטבעי מצידו. בגווניו, לא דמה לבת לוויתו. פנים מגולחות למשעי הפכו את דמותו לרבת הבעה, יותר מאשר הייתה יכולה להיות לולא כן; לא היה צל של דאגה בהופעתו. עיניו קלטו ושיקפו את האור וחוסר המרץ של יום קיץ.
גברת פונטליאר ניגשה למניפה העשויה כפות דקלים, שהייתה מונחת במרפסת והחלה לנופף על עצמה, בעוד רוברט שיחרר מבין שפתיו טבעות עשן בהירות, מהסיגרייה שלו. הם פטפטו בלא הפסק: אודות הדברים שסביבם; ההרפתקה המשעשעת במים, אשר קיבלה שנית את ההיבט המשעשע שלה; אודות הרוח, העצים, האנשים שהלכו ל״צנרי קאמינאדה״, על הילדים המשחקים קריקט תחת האלונים ועל תאומות לבית פאריבל, שעתה ניגנו את הפתיחה ל״משורר והאיכר"
3.
רוברט דיבר על עצמו. הוא היה צעיר, ולא הכיר נושא טוב יותר. גברת פונטליאר דיברה אך מעט על עצמה, מאותה סיבה. כל אחד התעניין במה שהשני אמר. רוברט דיבר על כוונתו ללכת למקסיקו בסתיו, שם המזל מחכה לו. הוא תמיד רצה ללכת למקסיקו, אבל בדרך כלשהי, אף פעם לא הגיע לשם. בינתיים הוא נאחז במעמדו הצנוע, בבית מסחר בניו אורליאנס, כמי ששולט במידה שווה באנגלית, צרפתית וספרדית, עובדה שהעניקה לו ערך לא מועט כלבלר וכפקיד.
את חופשת הקיץ שלו בילה, כפי שעשה תמיד, בחברת אמו באי הגדול. בזמנים קודמים, בטרם יכול היה רוברט לזכור, היווה הבית את מותרות הקיץ של משפחת לבראן. כעת, בהיותו מוקף בתריסר או יותר מהביתנים הללו, שהיו תמיד עמוסים באורחים יוקרתיים מה״רובע הצרפתי״,הוא איפשר למאדאם לבראן להחזיק בקיום הנוח והקל, שנראה כאילו היה זכותה מלידה.
גברת פונטליאר דיברה על החווה של אביה במיסיסיפי ועל בית ילדותה בארץ העשב-הכחול. היא הייתה אישה אמריקנית, עם הטמעה קלה של צרפתית, שנראתה כאילו נחלשה ואבדה. היא קראה מכתב מאחותה ששהתה במזרח, ושעמדה להתחתן בקרוב. רוברט התעניין ורצה לדעת איך היו הילדוֹת כאחיות, איך היה האבא ומתי האימא נפטרה.
כאשר גברת פונטליאר קיפלה את המכתב, הגיע הזמן להתלבש לארוחת הערב המוקדמת.
"אני רואה שליאון לא יגיע הביתה״, היא אמרה תוך מבט לכיוון שבו בעלה נעלם. רוברט שִיער שלא, מאחר שב״קלאין״ היו חברי מועדון רבים מניו אורליאנס.
כאשר גברת פונטליאר עזבה אותו כדי להיכנס לחדרה, ירד האיש הצעיר במדרגות ופסע לאיטו לעבר שחקני הקריקט, שם שעשע את עצמו, במשך מחצית השעה שלפני הארוחה, עם ילדי פונטליאר הקטנים, שאהבו אותו מאוד.
