תּוֹרָה תְמִימָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ

כִּי לְכֹל עַוְלָה קַבְעָה הַתּוֹרָה עֲנִישָׁה בְּצִדָּהּ

כּל הַחוֹטֵא בְּמֵזִיד יְשַׁלֵּם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה

וְהַחוֹטֵא בִּשְׁגָּגָה אֵינוֹ פָּטוּר יְפַצֶּה בְּדָמִים

לַמֶּזִיד-מִדַת הַדִּין,ולַטּוֹעֶה-מִדַּת הַרָחָמִים

וּפָטוּר בְּלֹא כְלוּם אָיִן פִּצוּי יָשִׂים

יַעַן כִּי תּוֹרָה מִצְווֹת וַהֲלָכוֹת הֶם יִסוֹד לָעָם

בְּפֶרֶץ וְשֶׁרֶץ וְהֶעֱדֵר דֶּרֶךְ אֶרֶץ הַצֶּדֶק נֶעֱלָם

וְכְשֶׁהָאָדָם הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׁה דֶאָלִים גָּבַר

נִמָצֵא בְּתּוֹהוּ וָבוֹהוּ בְאֵין עוֹמֵד עַל הַמִּשְמָר

לַמְרוֹת שֶׁשַׁם הַכֹּל גָּלוּי וְאֵין נִסְתָּר

וְהֻזְהַרְנוּ לָלֶכֶת בָּאוֹר וּבַאֲפֵלָה אֵין לְגַשֵּׁש

לֹאמַר אֱמֶת בַּמִּשְׁפָּט וְשֶׁלֹּא לִהְיוֹת חוֹשֵׁש

למען יוֹפִיעַ הַצֶּדֶק יָבוֹא מִיָּד וְלֹא יְבוֹשֵׁשׁ

כִּי אֵין תִּקְוַה לְעוֹשֶׂה עַוְלָּה שֶׁבְּקִיאוֹ בּוֹחֵשׁ

סוֹף דָּבָר יוֹפִיעַ הַצֶּדֶק שֶׁנְּבַקֵשׁ

אִם נִרְצֶה לָדַעַת מַדּוּעַ הַדֶּרֶךְ בְּמוֹקֵשׁ זָרוּעַ

מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו הוּא עוֹקֵר נָטוּעַ

רָשַׁע עוֹשֶׂה עַוֶל וְנוֹהֵג כְּכֶלֶב עַל שַׁחַת שָׂרוּעַ

לֹא אוֹכֵל שַׁחַת וְלֹא נוֹתֵן גָּם לְזֻלּתוֹ לִשְׂבּוֹעַ

כִּי טֶבַע הָאָדָם מִנְּעוּרָיו בָּרוֹעַ


התורה והמצוה נתנו בהר סיני

לשון הכתוב מחזק דברי חכמינו כי התורה שניתנה למשה בהר סיני, הכילה גם את מצוות עשה ומצוות לא תעשה היא התורה שבעל פה זה עולה מן הפסוק: ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לֻחֹת הָאֶבֶן והתורה והמצוה אשר כתבתי לְהוֹרֹתָם.(כד/יב). מכאן שתרי"ג המצוות שזורים בתורה ומשה קבלם בסיני מאת הקב"ה ונצטוה לשים אותם בפני ישראל - להורותם להם. רש"י אומר בעניין זה: ללמדך לשים סנהדרין אצל המקדש כדי להקנות לעם את המצוות אשר תשים לפניהם (כא/ב) ומבהיר עוד: אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר: "אשנה להם הפרק וההלכה שנים או שלושה פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה. ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופרושו". מכאן שצריך לצלול לתורה כמו שצוללים לַבְּאֵר מים חיים זאת כדי לְבָאֵר את התורה, וצריך גם לדלות מן התורה את השזור בה, הן המצוות שיונחו בפני ישראל כשולחן ערוך, כמו דלית מים מבאר מים חיים. לפיכך לומדים תורה תמיד בלי הפסק כי תמיד מגלים חדש זך ונקי. לכן לימוד התורה נועד לגילוי צפונותיה ובכללם, כאמור, את תרי"ג המצוות שניתנו למשה מסיני. רבותינו חלקו את המצוות לשנים: רמ"ח מצוות (כמספר אברינו) דהיינו 248 מצוות עשה ו- שס"ה (כמספר גידינו) דהיינו 365 מצוות לא תעשה. ודבר גילוי המצוות על-ידי חז"ל לאחר קבלת התורה על הר סיני ומסירתה לישראל ככתוב ב"פרקי אבות": משה קבל תורה מסיני (לִמֵּד אוֹתָהּ) ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים והזקנים לנביאים והנביאים לאנשי כנסת הגדולה, אשר שִׁנֶּנוּ אותה ושמוה לפנינו כ"שולחן ערוך", בו יש תשובה לכל שאלה המתעוררת בחיי היום יום. ובכלל זה לפרש את הכתוב הנראה לא מובן דיו או בלתי סביר כגון הענישה בפרשה זו בעיקר בדיני נזיקין ולא בפלילים כגון: אם הרגת אדם בשגגה שלא במזיד, ונתתה נפש תחת נפש. או עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל, כְוִיָּה תחת כְּוִיָה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה (כא/כג,כד,כה,). רש"י מפנה אותנו לגבי מדת העונש (סנהדרין עט ע"א) שם חולקים בדבר, יש אומרים: נפש ממש ויש אומרים: ממון (פיצוי כספי) ולא נפש ממש. זאת כשאין כונה פלילית לרצוח, אלא הרג בשגגה. יחד עם זה אם העונש הוא כְּוִיָּה נתן לכוות את עושה הַכְּוִיָּה, כלומר כשם שגרם צער, גורמים לו צער באותו מדה ובאותו אופן ולא מטילים בו מום ממש. או כמו הפוגע בעין זולתו, לא עוקרים עינו מפצים אותו בשווי עינו. למעשה הפרשה עוסקת לפי תכנה בּחֵטְא וּבְעָנְשׁוֹ.

האדם הוא יסודו של עולם, נולד להיות חפשי

לא בכדי פרשת משפטים מתחילה באדם עברי שנשתעבד על-ידי בית דין לאדם עברי אחר, מצווה אדונו, לראות בו אדם שנשתעבד לְפִרְעוֹן חובו לפרק זמן של שש שנים ובשביעית יצא חָפְשִׁי חִנָּם וישוב להיות אדון לעצמו שנאמר: כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם (כא/א), מלשון הכתוב נראה כי כאן אין מדובר בעבדות במובנה האוניברסאלי המוכר לנו העבדות הנהוגה בקרב העמים, כי הרי היא מסייגת את הדברים ל"עבד עברי" שנחשב כאדם רגיל אחינו הוא ולא עבד ממש. למעשה מדובר באדם שנמצא במצב חדלות פרעון ובכדי לפרוע חובו עובד אצל בעל חובו שש שנים ובשביעות חוזר להיות חפשי. אלא שגם גנב שנתפס בגנבתו הוא ובית הדין משעבד אותו לאדם שגנב אותו וממנו שנאמר "כי ימכר לך אחיך העברי". ...כי תקנהו מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו, שלם ישלם לבעל חובו (כב/ב) זה מלמד שדין זה חל רק על "אחיך העברי" שמעמדו כְּעוֹבֵד ולא כְּעֶבֶד. גם צאתו לָחָפְשִׁי מאת אדוניו חובה היא גם על העבד עצמו. על היציאה לחפשי של עבד עברי זה נאמר: בשביעית יצא לחפשי חנם (כא/ב). היה ולא ירצה לצאת לְחָפְשִׁי יֵעָנֵשׁ ברציעת אזנו הימנית במרצע אל מזוזת הבית. יוחנן בן זכאי אומר על עבד המסרב לצאת לחפשי: שהאוזן ששמעה על הר סיני דבר אלוהים שאמר: עֲבָדַי הֵם ולא עֲבָדִים לעבדים ובחר להשאר עבד יהיה עבד כל חייו. פרשת משפטים הפרשה מביאה אותנו למערך גדול של המשפט האזרחי והפלילי בישראל, שהעסיק את חכמי ישראל והם יִשְׁבּוּ כל קושי בהבנת הנקרא. והמתיחסים לָחֻקִּי התורה כמיושנים, טועים הם, כי חֻקִּים אלה, משמשים תשתית למשפט, בכל מדינות העולם הן לשפיטה והן לשכר ועונש ורואים בחקים אלה יסוד חשוב מיסודות הקיום, זאת למרות הקושי שיש לעתים בהבנת הַכַּוָּנָה הטמונה בנאמר בתורה.

על הַדַּיָּן, השופט, המנהיג לזכור שהוא אחד מן העם

המנהיג הֻדְמָה בתורה לרועה והעם כצאן. נאמר על הרועה מוליך את הצאן על המנהיג נאמר מוליך צאן מרעיתו שנאמר: יָדֹעַ תֵּדַע פני צאנך שִׁית לבך לַעֲדָרִים (משלי כז/כג) הואיל ובמשפטים עסקינן ובשבוע שעבר עסקנו ביתרו ובהפרדת רשויות: הרשות המחוקקת (משה מפי ה') מהראשות השופטת ומהרשות המבצעת, נביא את דבר הקב"ה במשלי אל הַַדַּיָּן ואומר לו: הוה יודע שישראל צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי, הזהר שלא תפרוץ כבודן, ושלא תִּקְנוֹט (תתרגז) עליהן ותסבול טרחן ומשאן וריבם עד כאשר ישא הָאֹמֵן את היונק (במדבר יא/יב) כך גם הנביאים התייחסו לישראל. ישעיהו הנביא אמר: ואל תפסע על ראשיהם (שמואל ח/ג) דהיינו אל תתנשא עליהם, הוה הַדַּיָּן או המנהיג שלהם. גלה הבנה להלוך רוח העם. דברי הנביאים כונו תמיד למשרתי הציבור, למנהיגים,ובעיקר למלמדים למורים שעליהם לשמש דוגמה לתלמידיהם. מכאן שאם אתה מנהיג ובעל שררה ויש לך מרות על ממלאי התפקידים האחרים כולל הדינים, אל תתנשא עליהם ונהג באופן שמתן שְׂכָרָם יהיה ראוי יחסי לשכר המשולם לך. שפר שכרם של הזוטרים מבעלי השררה. הַדְמָיַת המנהיג לרועה צאן, בהקשר לאמור בפרשה זו, מחזירה אותנו אל יעקב אבינו בהיותו במחיצתו או תחת שררתו של לבן חמיו. ראינו איך היה נרדף וסובל כשלבן נהג כלפיו בעריצות, זה בלט במיוחד כשלבן רדף אחרי יעקב שברח מלבן בהסתר כדי להחזירו אליו. כי הרי בלכת יעקב מאצלו, שוב לא יהיה לו עובד מנוצל חינם. משלבן השיג את יעקב ועמד מולו, חש יעקב את עצמו מאוים, פנה אללבן באומץ והטיח בפניו דברים קשים בלי חשש באמרו לו: זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שִׁכְּלוּ ... טרפה לא הבאתי ... גְּנֻבֹתִי יום וּגְנֻבֹתִי לילה... הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה (בראשית לא/לח-מ) דברים אלה מלמדים שעל בעל הכח והשררה כולל מנהיגי העם לעשות למען צאן מרעיתם ולְרַוְחָתָם לא רק לעצמם. זאת רוח התורה הסדורה שֶׁקִּבְּלָהּ ישראל באהבה בּאָמְרוֹ נעשה ונשמע. למרות הטרוניות וההתאוננות של ישראל במדבר נאמר: איה יש עם כזה?

אַיֵּה יֵשׁ עָם כָּזֶה אֲשֶׁר רַק יָצָא מְעַבְדּוּת לְחֵרוּת

שַׂם לוֹ חֹק וּמִשְפָּט וְהִבְדִיל בֵּין רָשׁוּת לְרָשׁוּת

עָם שֶׁצָעַד לוֹ בְּחוֹם הַמִדְבַּר וְנֶס הָאֱלֹהִים הֵרִים

שֶׁקִּבֵּל תּוֹרָה בְּיַד מֹשֶׁה מַנְהִיגוֹ עַל קְטַן הֶהָרִים

שֶׁשָּׁמַע"דְבָרִים"מִפִּי אֵל שֶׁזִּעֲזָעוּ אַמּוֹת הַסִּפִים

אַיֵּה יֵשׁ עָם כָּזֶה שֶיָּצָא לַבִלְתִּי נוֹדַע בְּלִי לַחֲשׁוֹשׁ

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר בְקוֹל קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ

וְהָיָה לְדֻגְמָא וּמוֹפֵת בַָּעֲשִׂיָּה בְּעֹוד נַפְשׁוֹ הוֹמִיָּה

וְהוֹלִיכוּהוּ בַדֶּרֶךְ קָּשָׁה וְחָשָׁה וְהָלַך בָּהּ בְּדוּמִיָּה

הָלַךְ בְּדֶּרֶךְ שֶׁסָּלַל לוֹ הָאֵל וְסַר מִכֹּל דֶּרֶךְ רְמִיָּה

בְּקַבְלוֹ מִן הַשָּׁמָיִם אֶת הַתּוֹרָה

תּוֹרָה עֲרוּכָה וּסְדוּרָה כְּדֶרֶך חַיִּים בְּאֵין מַהֲמוּרָה

שָמַר חֵרוּת הַפְּרָט בְּשַׁלְחוֹ עֶבֶד חִנַּם לְלֹא תְמוּרָה

תָּרַם חֶלְקוֹ בַּמָאֲמָץ לַכְּלָל וְנָשָׂא בְּגָאוֹן אֶת הַדֶּגֶל

מֵהֵר לְקַיֵּם דְּבַר ה' וּלְמִפְקָד תָּרַם מַחֲצִית הַשֶׁקֶל

וְשַׂם בּכַךְ הַכֹּל שָׁוִים וְהִתְנַשְׂאוּת הַעֲשִׁירִים סִּכֵּל

יָדַע כִּי תְּרוּמָה מֵרָצוֹן הִיא אֶבֶן פִּנָּה לְקִיּוּם מְדִינָה