נניח בצד את הטיעונים הרגשיים של המתנגדים לגירוש המסתננים, ונשאל מהו הבסיס החוקי שלדעתם צריך לאפשר לרבבות הללו להישאר בישראל. שאלה טובה, שעד היום לא ניתן לה שום מענה – אולי משום שאין להם מענה כזה. אבל אם היו נותנים תשובה, כנראה היו אומרים שהמסתננים כבר כאן, הם התערו בארץ ולכן יהיה זה בלתי מידתי לגרש אותם ממנה.

הטיעון הזה לא מחזיק מים, אבל בואו נעמת אותו עם קבוצה אחרת: מתנחלים שהתיישבו בצורה בלתי חוקית על קרקע פלשתינית פרטית. בחלק ניכר מן המקרים, ההתנחלויות קיבלו עידוד ואף אישור ממשלתי, וטענת הבעלות על הקרקעות היא קלושה ואף למטה מזה. ובכל זאת, בית המשפט העליון מורה שוב ושוב לפנות מתנחלים כאלו ולהרוס את בתיהם. במקרים הללו אנחנו לא שומעים את אבירי זכויות האדם מקימים קול צעקה, למרות שמעשיהם של המתנחלים הרבה יותר חוקיים מאלו של המסתננים.

איפה ההיגיון? לא קיים, משום שמתברר שזכויות אדם הפכו גם הן לכלי פוליטי. כאשר זה מתאים לאידיאולוגיה מאוד מסוימת, זכויות האדם נישאות ברמה. כאשר זה לא מתאים לה, הן מאוכסנות עמוק בארון.

כמעט מדי שבוע מודיעה המשטרה על השלמת היערכותה למשחק כדורגל בליגת העל, ובחלק ניכר מן המקרים אחת הקבוצות המתמודדות היא בית"ר ירושלים. זה כמובן לא מקרי, לנוכח העובדה שיותר מדי אירועים אלימים וגזעניים התרחשו לאורך השנים סביב משחקיה של הקבוצה הזאת, שחלק מאוהדיה אפילו יצרו ארגון פשיעה בדמות "לה פמיליה".

אני מתקשה להבין את ההיגיון של מה שמתרחש כאן. כולם יודעים שמאות ואולי אלפים מאוהדי בית"ר מהווים סכנה פוטנציאלית לשלום הצופים האחרים, שחקני שתי הקבוצות ואפילו השוטרים – וכל מה שעושים מולם זה להתגונן: לפרוס עוד שוטרים, להכריז שהסדר יישמר ולפעמים לעצור את מי שמתפרע. כאשר מתרחשים אירועי אלימות במועדונים או כאשר פיצוציות מוכרות אלכוהול לקטינים, המשטרה ממהרת לסגור אותם – וטוב שכך. אבל כאשר ברור לכולם שקיימת סכנה מוחשית ומיידית לאלימות קשה במשחקיה של בית"ר – "המשטרה משלימה את היערכותה".

הגיע הזמן להפסיק להתייחס לפורעי כדורגל בכלל, ולאלו של בית"ר ירושלים בפרט, כאל אוהדים וחובבי ספורט. הגיע הזמן להפסיק להתייחס למוקדי אלימות קבועים כאל אירועי ספורט. צריך לקרוא לילד בשמו: מדובר במוקדי פשיעה והיחס אליהם צריך להיות בהתאם. לא התגוננות ותגובה בדיעבד, אלא מניעה ופעילות מראש.

הרב הראשי יצחק יוסף – שידוע כמי שאינו אוהב וכנראה גם אינו יודע לשים מעצור ללשונו – כינה השבוע את בתי המשפט האזרחיים "ערכאות של גויים" ואמר שאסור ליהודים ללכת להתדיין בהם. לא בפעם הראשונה, התעלם הרב יוסף ממעמדו הממלכתי המחייב והתבטא בצורה ששום עובד מדינה בכיר אחר לא היה מרשה לעצמו.

בעיני, אין הבדל בין ההתבטאויות הללו של הרב יוסף לבין סירובם של סלים ג'ובראן וג'ורג' קרא לשיר את "התקווה" באירועים ממלכתיים. ההיגיון פשוט ביותר: מי שמקבל משרה ממלכתית, חייב לנהוג בכבוד מוחלט באותה מדינה שנתנה לו אותה, וזה כולל את סמליה ואת יתר רשויותיה. שופט שאינו רוצה לשיר את "התקווה" בפומבי, ייכבד ולא יהיה שופט. רב ראשי שאינו מוכן לכבד ערכאות אחרות, ייכבד ולא יהיה רב ראשי.

התנועה לאיכות השלטון החליטה השבוע, ולא בפעם הראשונה, שהיא משגיחת הכשרות העליונה של המדינה ושדעותיה חשובות יותר מפסיקות מפורשות של ביהמ"ש העליון. התנועה דרשה להשעות את אישור השדלנות של מירב שמולי בשל מעצרה בפרשת ביטן, ומהשר חיים כץ – להשעות את עצמו בשל ממצאי החקירה בעניינו. זה השניים לא הורשעו ואפילו עוד לא הועמדו לדין – ממש לא מזיז לה.

אתם יודעים מה? אני בעד, בתנאי שאותו היגיון יוחל גם על אדון אליעד שרגא, בעניינו יש פסיקות משפטיות חלוטות ולא רק חשדות. אתם מוזמנים לעיין בארכיון שלנו וכאן נסתפק בדוגמה הבולטת ביותר. שרגא מייצג זוג עבריינים מנוולים, חלאות אמיתיים, אב ובנו שגורמים לאישה נכה להיות עגונה מזה שנים, תוך הפרה מתמשכת של פסקי דין. בית הדין הרבני בתל אביב הקדיש עמודים שלמים לתיאור התנהגותו של שרגא בפניו: הוא יזם עימותים והתגרויות במטרה לקעקע את הלגיטימיות של בית הדין ולמנוע את חשיפת האמת; הוא נהג כלפי הדיינים בזלזול והתנשאות, הוא השמיץ אישית את אב בית הדין; הוא הטיח דברים שהיו בגדר בזיון בית הדין; ועוד ועוד.

שרגא נקנס אישית על התנהגותו, הלך לבית המשפט העליון ושם חטף על הראש – תוך שהוא מנסה להגיש מסמכים בניגוד לנהלים, טוען בניגוד להנחיות השופטים ומשתמש שוב בלשון מבזה כלפי בית הדין. הנשיאה דאז מרים נאור היטיבה לסכם את התנהגותו: "באים לבית הדין במעין שטנה, בוז וחוצפה". מאוחר יותר אמר עליו השופט יצחק עמית, כי התנהגותו הייתה "עזות מצח וניסיון להלך אימים על בית הדין".

כלומר: יש לנו כאן פסק דין שקיבל חותמת מהערכאה הגבוהה ביותר. ויש לנו התנהגות שהיא שורה ארוכה של עבירות אתיות ועבירות פליליות. אז אולי התנועה לקידום השרגא תקרא גם לעומד בראשה להשעות את עצמו?

בשנים האחרונות גובר חוסר האמון של חלקים מהציבור בבתי המשפט – ואני לא מדבר רק על סוגיות פוליטיות וציבוריות שנויות במחלוקת. עצם העובדה שמאות אלפי ישראלים אינם מקבלים שלושה פסקי דין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, ובטוחים שרומן זדורוב לא רצח את תאיר ראדה – מלמדת במה מדובר.

ההיגיון מחייב, שרשויות החקירה והאכיפה יהיו הראשונות לכבד פסקי דין, גם כאשר הללו לא מוצאים חן בעיניהם. אבל את ההפך הגמור ראינו השבוע בדוח השנתי של מח"ש. יש שם התקפה חזיתית על שני פסקי דין – האחד של בית המשפט העליון והשני של בית המשפט המחוזי בבאר שבע. מח"ש יוצאת נגד הקביעה בנוגע לחומרי החקירה בפרשת רונאל פישר, ובגיבויה של הפרקליטות קובעת (כך ממש) שאין ממש בממצאי המחוזי נגד חוקריה בעניינם של כמה שוטרים.

אם עורך דין פרטי היה עושה זאת, הפרקליטות הייתה טוענת – ובצדק – שזוהי התנהגות בלתי ראויה. אבל לעצמה הפרקליטות מרשה הרבה מאוד דברים: לבקש עוד ועוד דחיות, להעלות בביהמ"ש העליון טענות שלא העלתה במחוזי, להפר צווים שיפוטיים וכן הלאה. אני לא מתפלא כאשר מדובר בגופים הנתונים למרותו של השקרן הכרוני שי ניצן. אני כן מתפלא שזה קורה במשמרת של אביחי מנדלבליט הישר וההגון.

בניגוד לנושאים הקודמים בהם עסקתי, בנושא הבא ההיגיון באמת פועל לשני הכיוונים, והשאלה שלי היא האם לא הגיעה העת למחשבה מחודשת – זהירה ומדודה. אני מדבר על תלונות בנוגע לעבירות מין המוגשות שנים רבות לאחר האירועים.

הפסיקה הכירה בכך, שקורבנות של עבירות מין עשויים לנצור בתוכם שנים ארוכות את שעבר עליהם, ושאין כל פסול בכך שיחשפו זאת אחרי עשור, שניים או אפילו שלושה. יש לכך סיבות מורכבות הנובעות מהייחוד המובן של עבירות מין: הדחקה נפשית, חשש מתגובת הסביבה, תחושת אשם, חוסר רצון לעבור הליך משפטי מייגע ומשפיל ועוד. בשל כל אלו, האפשרות להעמיד לדין עברייני מין אחרי שנים ארוכות – כאשר ניתן הסבר משכנע לחלוף הזמן – היא ראויה מאין כמותה.

הבעיה היא, שלעיתים יש גלים של תלונות – כמו זה שהחל בארה"ב בשלהי 2017 והגיע גם אלינו – ואז פתאום יש המון תיאורים על עבירות שהתרחשו לפני שנים לא מעטות. בהחלט ייתכן שריבוי החשיפות מעודד קורבנות אמת לבוא ולהתלונן, אבל יש גם אפשרות שמדובר בניצול ציני ומכוער של תשומת לב ציבורית על-מנת להעליל ולחסל חשבונות. הדבר נכון במיוחד כאשר התקשורת – הן הממוסדת והן החברתית – הופכת להיות החוקר, התובע, השופט והתליין בעת ובעונה אחת; כאשר די באיזושהי אמירה אנונימית כדי לחסל קריירות ואף חיים.

ההיגיון פועל כאמור לשני הכיוונים. אנחנו יודעים שיש תלונות אמת ואנחנו יודעים שיש תלונות כזב. במצב כזה, החובה המוטלת על רשויות החקירה, האכיפה והשפיטה הופכת להיות מורכבת במיוחד: לבור את המוץ מן התבן ולהפריד בין האמת לשקר. את זה אפשר לעשות רק על-ידי בחינה מעמיקה של כל תלונה. אם בעבר הקורבנות נתקלו בדעות קדומות נגדם, היום הנחת היסוד היא לטובתם. עכשיו חייבים לאזן את המטוטלת: לא בעד ולא נגד, אלא גישה אוביקטיבית לחלוטין, כמו בכל עבירה פלילית אחרת.