בכתבה ובדבריהם של מגיבים לה באתר "מידה", עולים נושאים רבים שבחלקם קשורים כרפלקס מותנה למושג "חוגי השמאל" או "השמאל הקיצוני". נכון הדבר שחוגים רחבים בשמאל הפכו למדמנה אנטי-ישראלית במסווה של חוגים "שומרי כשרות" דמוקרטית-חילונית. איש לא ביקש זאת מידם ואיש לא הסמיך אותם ללמדנו בינה, הם עושים זאת ב"התנדבות", בשירות של גורמים עוינים לא מעטים ובמימונם.
על המסווה מגינה פעילות אינטנסיבית בתקשורת, ברחובות ובמוסדות אנטי-ישראלים, במקומות שונים בעולם, וקורנת ממנה מידה גדושה של שנאה ותיעוב כלפי כל מי ומה שאיננו נברא בצלמם. דומה, שהם מונעים על-ידי עלבון אישי מתמשך על הכשלים הפוליטיים שלהם בארץ, על אובדן ההגמוניה האזרחית מאז 1977, ואל מול האפשרות שבבת-עינם, התוכנית (הדמיונית וההרסנית) לחלוקת ארץ-ישראל, מתגמדת ומתנדפת לתהום הנשייה של ההיסטוריה. בנסיבות אלה, החלשת השמאל היא אכן מצווה לאומית לעת הזו, אולם יש לעשותה בשכל וכדין.
אחת המנטרות החוזרות ונשנות במסעות ההשמצה של חוגים מהשמאל בכלל ומהשמאל הקיצוני בפרט, היא השימוש במושג "חופש הדיבור" ובנגזרות נרדפות שלו. המטרה היא לנצל את שטיפת המוח שעבר המערב הדמוקרטי בדור האחרון ביחס לשורה ארוכה של מושגים פוסט-מודרניסטיים, שהשמאל חותר להחילם ולהשליטם על מרחבי השפעתו. אולם הוא אינו מכוון רק למאמיניו הפנאטיים, אלא לכלל האזרחים החיים באותם מרחבים, בין אם הוסמך לכך על ידם ובין אם לאו. באמצעות המסע להגנת
חופש הביטוי, מבקש השמאל הרדיקלי למתן, לרסן, לנוון, לצמצם ולדכא את הביקורת הגוברת על דעותיו עמדותיו רעיונותיו (בחלקם) ודרכי הפצתם. שימוש במטבע לשון זו, הוא ליבו של מושג ה-P.C. ("פוליטיקלי קורקט", התקינות הפוליטית), שנקשר בטעות בתודעתם של רבים למאבק על הזכות לחופש בכללותו.
זו, כמובן, גניבת-דעת. הבעיה איננה חופש דיבור אלא החופש
להתפרע בדיבור – לפגוע, להעליב, להשמיץ, להעליל, "ללכלך", לשקר, לעוות-מסרים, לעסוק בחצאי אמת ודעות כאילו הם עובדות אמפיריות. למעשה,
מדובר בשימור המונופול על המקלדת, המצלמה והמיקרופון! – מרכזי העוצמה של השמאל הרדיקלי.
עם זאת, נושא הדיון בכתבה הוא התנהלות המשטרה ב"אורגיית" החקירות נגד נתניהו (ומשפחתו), תמיהה על מקומו ותפקודו של השר לביטחון הפנים באורגיה זו ובעיקר בקורתו של נתניהו על המשטרה לאור פרסומיה-הדלפותיה האחרונים. כאן, בניגוד למקובל בחוגי השמאל, חייבים להיזהר ולהקפיד לבקר מה שראוי לביקורת אך לא להיסחף להכללות.
אכן, התנהלות המשטרה וגורמי החקירה הפלילית המרכזיים בה, ביחס לנתניהו, אינם תקינים, ו
הכתבה ב"מידה" מסבירה זאת היטב ובמספר רב של דוגמאות. ניתן למנות שלושה תחומי ליקוי בולטים: א. מספר החקירות שנסגרות מחוסר תכלית; ב. ההדלפות על מהלכן, הכוללות הערכות מגמתיות "מצוצות מן האצבע" של המדליפים, המפרסמים או שניהם; ג. "המלחמה" על זכות המשטרה להמליץ המלצות משפטיות כחלק מדוח החקירה שלה.
שלוש קבוצות הליקויים הן חמורות וטעונות תיקון ושיפור מהירים. חקירות הן הטרדה קשה, עומס, פגיעה באדם ובמשפחתו, חבלה בתפקודיו המקצועיים-תעסוקתיים ואוסף גדול מאוד של עוגמות-נפש. מחד-גיסא, אין להעלות על הדעת שחשדות ריאליים לא יבדקו לגופו של עניין. מאידך-גיסא, אין להעלות על הדעת שישמשו "שעשועים להמונים", פרנסה לתקשורת, התעללות בנחקרים או דרכים נלוזות ובלתי דמוקרטיות להחלפת שלטון נבחר. המשטרה איננה גורם משפטי, למעט במקום שקבע זאת החוק במפורש אלא גורם חוקר ועליה להישאר כזו. את עבודתה עליה לסיים בצורה מסודרת בדוח מפורט ומלא המכיל עובדות, ממצאים והערכות לרמת הדיוק והמהימנות שלהם. לא מוטלת עליה שום חובה להמליץ המלצות לפרקליטות לגבי איזה שימוש משפטי עליה לעשות בחומר וכיצד. חקירות מורכבות מלוות תמיד על-ידי נציגי הפרקליטות, ולשני הצדדים - משטרה ופרקליטות - עומדת האפשרות להתייעץ ולברר פרטים גם לאחר הגשת
ממצאי המשטרה לפרקליטות.
לא כל סיפור מעשה מצדיק חקירה. המשטרה אינה חותמת גומי ואם להערכתה המקצועית אין בסיס לפתיחה בחקירה או להמשכתה, עליה להציב עובדה זו בפני הפרקליטות ולחתור לסיימה בהקדם. אסור להתעלל בנחקרים ואסור "להמציא" תירוצים להמשך החקירה עד בוש. חקירות חייבות להיות שקולות באשר להיקפן, עומקן ומשכן, וגם ובמיוחד כאשר מדובר באישי ציבור בכירים. אם המשטרה והפרקליטות אינן "בוגרות" מספיק או סמכותיות די הצורך בכדי לקבל החלטות בתחומים האפורים של פעילותן ולעמוד מאחוריהן,
אולי ראוי לערב בהחלטות אלה את בית המשפט, ולנסח את החוק בהתאם. אי-עמידת המשטרה כגורם חוקר באמות-מידה איכותיות אלה, היא מעילה באמון הציבור שהעניק לה את הסמכות להיות "גוף החקירות הרשמי" של מדינת-ישראל. מכל מקום, הטיפול בפרשת נתניהו אבל גם מקרים קודמים אחרים כגון ויצמן, שרון וליברמן – הופכים שאלה זו לאקטואלית וקונקרטית.
עם זאת, חשוב להדגיש שהמשטרה היא שירות חיוני וקריטי לציבור, שבראשו עומד מפכ"ל שתדמיתו ואמינותו חשובים, הן לתחום החקירות והן לשאר מגזרי הפעילות המשטרתית. חובה עליו לזכור זאת ולהתנהל בהתאם. שירותי המשטרה חייבים להיות איכותיים, יעילים ואמינים, מן הטובים שבשירותי המדינה לאזרחים. להשגת תוצאות אלה נדרשים אמצעים ואנשים איכותיים, שככל הנראה אין בה כיום בשפע. לא פחות חשובה היא הנראות המשטרתית בציבור, שאיננה בשיאה, מזה זמן לא מבוטל, לשון המעטה.
טוב תעשה הממשלה אם תיתן דעתה על מציאות זו בהקדם ותפעל לתיקונה.
