בדקה 36:10
של הראיון שקיימה
אילנה דיין עם המפכ"ל אלשיך, הוא אומר: "הרגשתי שאסור שזה יקרה, שחוקר, יופעלו עליו לחצים חיצוניים דרך המשפחה שלו, ולכן הגבתי לסיטואציה הזאת ציבורית. וכפי שאמרתי, היא נפסקה".
בדרך כלל קשה מאוד להוכיח שאדם לא(!) עשה דבר מה, ועל כך נאמר "לך תוכיח שאין לך אחות". אבל במקרה הנוכחי קל מאוד להוכיח שהפעם הראשונה שהוא הגיב "ציבורית" הייתה בראיון הזה שהוא העניק לאילנה דיין. וההוכחה היא הסערה חסרת התקדים שקמה בעקבות דבריו אלה. ברור כשמש שלו הוא הגיב "ציבורית" קודם לכן על הנושא, הייתה הסערה פורצת כבר אז.
יש לשים לב לעובדה שבכותרת המאמר נכתב "האי-אמת", ולא נכתב "השקר". והסיבה לכך פשוטה: אדם שמשקר הוא אדם שמודע לעובדה שהדברים שהוא אומר אינם אמת. אלא שבהחלט ייתכן שהמפכ"ל סבור שכשהוא מדליף לתקשורת דברים כאלה ואחרים, הוא מגיב "ציבורית".
אלא שאם אומנם הדליף המפכ"ל לתקשורת את החשדות האלה, ואם אומנם התקשורת גילתה לו יחס אוהד כתוצאה מהדלפותיו, המפכ"ל עצמו היה מעורב בעסקת שוחד זהה לחלוטין לזו המיוחסת לנתניהו בתיק 2000: שוחד בדמות כתבות בעיתון.
ההבדל הוא שעסקת השוחד המיוחסת לנתניהו לא התממשה, בעוד שהעסקה הזהה, שלמען הסר ספק יצוין שברור כשמש שהיא איננה עסקת שוחד, שאולי ביצע המפכ"ל, התממשה בגדול. ואחרי שהתחיל כשנוא נפשה של התקשורת, הפך לאהוב ליבה הנלחם בשטן הגדול: נתניהו.
בדקה 4:28 של הכתבה מציגה אילנה דיין דברים שאמר אלשיך לפני שנה: "אני חושב שאנחנו בישורת האחרונה של החקירה. ... אני מניח שתוך מספר שבועות הסיפור הזה נגמר, מבחינת המשטרה, וכל מה שאנחנו חוקרים כרגע".
וכשדיין שואלת אותו מדוע הסיפור של השמפניה והסיגרים לא נגמר תוך מספר שבועות, הוא עונה: "השאלה היא לא הצד הזה של החקירה, אלא תמיד הצד האחר של החקירה. ובסופו של דבר כשצריך לתת תשובה, האם היה צד שני, ומה היו האינטרסים של הצד השני, אלה חקירות הרבה יותר מורכבות".
ודיין אומרת: "אתה אומר, מה שיותר מורכב זה להבין לא מה קיבלו, אלא מה נתנו", ואלשיך עונה "נכון".
וכך מתגלה לעינינו הסיפור האמתי. המשטרה אכן גמרה לחקור את סיפור המתנות, שזה היה "כל מה שאנחנו חוקרים כרגע", ואז הסתבר לאנשיה שקבלת מתנות מחברים איננה עברה. לכן היא החלה לנסות לגלות צד שני - כלומר, שנתניהו גם נתן תמורה עבור המתנות שהוא קיבל.
וזה בדיוק(!) מסע רדיפה. כי תפקידה של המשטרה הוא לחקור עברות שהגיעו לידיעתה, ולא לנסות לחפש עברות שבוצעו על-ידי אדם כלשהו, אלא אם הוא ראש משפחת פשע. ונתניהו הוא לא ראש משפחת פשע, גם אם רבים מאנשי השמאל משוכנעים שזה פשוט פשע שבבחירות האחרונות קיבל מחנה הימין-דתיים 67 מנדטים, ומחנה השמאל רק 40.
ולמסע הרדיפה הזה שניהלה המשטרה כנגד נתניהו קדמו מסעות רדיפה כנגד
יעקב נאמן, רפול,
אביגדור קהלני, רובי ריבלין ודרור חוטר ישי. ולמסע הרדיפה הזה קדם גם מסע הרדיפה שנוהל כנגד נתניהו עצמו בפרשת בראון-חברון, ובפרשת עמדי, ובעיקר בפרשת המתנות (דאז).
אחרי שהוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד נתניהו בפרשת המתנות, בדק את הנושא
מבקר המדינה,
אליעזר גולדברג, ומסקנתו הייתה שנתניהו היה "חריג לטובה" מכל ראשי הממשלה שקדמו לו בטיפול שלו במתנות. כן, חריג לטובה!
אפשר היה לקוות שלא יהיה כלום כי לא היה כלום. אלא שעל מסע הרדיפה שהתנהל נגד רפול כתב בספרו "הארנק והחרב", חתן פרס ישראל למשפטים, פרופסור
דניאל פרידמן, כדלהלן: "העמדתו לדין, על מה שניתן בהחלט לומר כי היה פחות משום דבר, היא אחת השערוריות המשפטיות הבוטות שהתרחשו בארץ".
והמשיך פרידמן וכתב: "רפול זוכה בלי שהיה כלל צורך בשמיעת עדויות, לאחר שבית המשפט קבע כי העובדות המפורטות בכתב האישום, שרפול הודה בהן, אינן מגלות עבירה. או במילים פשוטות: התביעה הגישה כתב אישום על מעשה שלא היה בו אשם, ספגה סטירת לחי ונזרקה בבושת פנים מבית המשפט".
האם הפרקליטות תחליט להגיש גם נגד נתניהו כתב אישום על "פחות משום דבר"? האם גם נתניהו יזוכה אם יוגש נגדו כתב אישום על "פחות משום דבר"? האמת היא ששופט בית המשפט העליון,
ניל הנדל, הוכיח לנו שהכול יכול לקרות פה כשדחה את בקשתו של הנשיא קצב למשפט חוזר בנימוק: "במקרה דנן - הזיהוי המדויק של היום והשעה אינו תנאי הכרחי להרשעתו של המבקש".
כי משמעות דבריו אלה של השופט הנדל היא שגם אם הנאנסת לכאורה בדתה מדמיונה את כל הסיפור על האונס בבית הטקסטיל ביום 19.4.98, סיפור דמיוני זה, שלא היה ולא נברא, ושאותו יכולה לספר כל אחת על כל אחד, מוכיח מעבר לכל ספק סביר שקצב אנס אותה ביום אחר.
כסדום היינו, לעמורה דמינו.
