לממשל טראמפ יש רעיון חדש: העברת שאריות מזון לעניי ארה"ב, במקום בולי המזון הוותיקים אשר יקוצצו במחצית. רעיון איום ונורא – טוענים רוברט גרבוייס ומתיו מיצ'ל, חוקרים בכירים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, במאמר המתפרסם (15.2.18) בפורבס.

תוכנית בולי המזון – הקרויה כיום רשמית Supplemental Nutrition Assistance Program - מעניקה סיוע ברכישת מזון לעשרות מיליוני אמריקנים שהכנסותיהם נמוכות או שאין להם הכנסות כלל. בשנת התקציב 2016 הסתכם היקפה ב-70.9 מיליארד דולר, והסיוע הממוצע היה 125 דולר לחודש. על-פי התוכנית החדשה שהציג מנהל משרד התקציבים בבית הלבן, מיק מולבאני, הממשל יכין, יארוז וישלח את המזון ל-38 מקבלי הבולים כיום וכאמור יפחית במחצית את הסיוע החודשי.

מולבאני הציג את הרעיון כמקבילה הממשלתית לחברת בלו אפרון – המשווקת את המרכיבים ללקוחות המכינים בעצמם את הארוחות; החברה נאבקת בקשיים כספיים, מעירים גרבוייס ומיצ'ל. תוכנית בולי המזון עבדה היטב במשך עשרות שנים. הממשלה אוסף מיסים ומחלקת כסף לנצרכים, הקונים מזון לפי רצונם ובחירתם באותן חנויות בהן קונים שכניהם. החנויות מוסרות את הבולים למשרד החקלאות ומקבלים מזומן. התוכנית מעודדת את השוק הפרטי למלא את משאלותיהם של הקונים והמוכרים גם יחד.

גרבוייס ומיצ'ל מציעים להשוות את תוכנית המזון לתוכנית הדיור הציבורי. שם הממשלה מתערבת בשוק, קובעת אלו בתים ייבנו, שוכרת את הקבלנים ומנהלת את הפרויקטים. התוצאה לעיתים קרובות היא שכונות רוויות פשע, המבודדות את העניים במקום לשלב אותם. הדוגמה הידועה ביותר לשמצה הייתה פרויקט פרויט-איגו בסנט לואיס, שהפך לאזור מלחמה ונהרס 20 שנה אחרי הקמתו.

הרעיון הנוכחי של ממשל טראמפ הוא נורא, איום, חסר תועלת, רע מאוד – השניים לא בוררים במילים – ועשוי להיות המקבילה התזונתית של פרויט-איגו. הממשלה, לא הצרכנים, היא שתחליט מה מזין ומה טעים להם. בעוד כולנו קונים מה שאנחנו רוצים, העניים יצרכו מוצרים שייבחרו עבורם עבור תת-עוזר השר לענייני ארוחת צהריים. הממשלה תחליט כיצד לאסוף את המזון, כיצד לנהל את הלוגיסטיקה וכיצד לנהל את המו"מ עם הספקים – ובכך תרחיק את התוכנית ממי שאמורים ליהנות ממנה. רשימת מוצרים אחת ומותאמת לכל תחליף בכוח את המגוון האתני הנפלא של המטבח האמריקני. ואיכשהו, כל זה אמור לחסוך כסף.

ההצעה כוללת תנאי של "לקנות אמריקני", כחלק מהתפיסה של דונלד טראמפ ולפיה אמריקה תהיה שוב גדולה באמצעות פרוטקציוניזם. אלא שכלכלנים הסיקו כבר מזמן, שפרוטקציוניזם מעלה את המחיר לצרכן יותר מאשר מניב לו רווחים. בטווח הארוך, ענפים שזוכים להגנה ממשלתית – כמו טקסטיל, רכב, ברזל ופלדה – לא מגיעים לביצועים טובים יותר מענפים אחרים.

ניתן להשוות את התוכנית הנוכחית לזו של התזונה בשמורות האינדיאנים, במסגרתה ניסה הממשל – החל מאמצע המאה ה-19 – להכריח אותם להתיישב בשמורות ולספק להם את מזונם. התוצאה הייתה תזונה עשירה בשימורים, קמח וסוכר במקום המזון המסורתי. תוכניות דומות קיימות עד היום, והן תורמות לבעיות עודף המשקל והסוכרת באיזורים אלו.